אווירת הפוסט הקודם ממשיכה.
הפוסטים ממשיכים לחזור על עצמם.
החיוך הקל שאני מחייכת בבקרים חוזר על עצמו.
והנפילות האלה גם כן חוזרות על עצמן,
הדכאונות האלה ששבים ובאים כאילו כלום.
בסה"כ בני אדם.
כ"כ טעונים רגשית.
אני לא רואה הכל כשחור/לבן.
אני מסתכלת על דברים בצורה יותר הגיונית.
אני כ"כ מנסה להיות אופטימית ואני באמת כזאת.
אני גם יודעת שזה תלוי בגישה שלי.
אבל קשה לי. מאוד.
גם אם זה לא נראה ככה.
I was five and he was six
We rode on horses made of sticks
He wore black and I wore white
He would always win the fight
Bang bang
He shot me down, bang bang
I hit the ground , bang bang
That awful sound, bang bang
My baby shot me down
Seasons came and changed the time
When I grew up, I called him mine
He would always laugh and say
Remember when we used to play
Bang bang
I shot you down, bang bang
You hit the ground , bang bang
That awful sound, bang bang
I used to shoot you down
Music played and people sang…
Just for me the church bells rang…
Now he's gone I don't know why
And till this day some times I cry
He didn't even say goodbye
He didn't take the time to lie
Bang bang
He shot me down, bang bang
I hit the ground , bang bang
That awful sound, bang bang
My baby shot me down
לפעמים שקוראים את המילים, דברים אחרים מתגלים.
אז רק אני יכולה להקשיב לשיר, לקרוא את המילים ולהזיל דמעות?
לקחת את זה כ"כ אישי?
אני פשוט תוהה לו היה אפשר לשלוט על דברים- אלו שלא נתונים בשליטתנו.
אם היה נכתב ספר :"לחיות נכון את החייבים הטובים"
אם היו הנחיות.
נכון, מטעויות אנחנו לומדים, ואחר כך לא נופלים שוב, וככה מטפסים למעלה.
אבל זה קצת אכזרי להתמודד עם זה, עכשיו.
ואז אני שואלת את עצמי למה הפוסטים שלי נראים ככה?
אם אני שמחה וצוחקת, עושה כל מה שאני אוהבת, וכלום לא חסר לי.
כאן מתחיל הכעס הזה שוב- זה שאני לא מרוצה.
מבולבלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: