מבחנים מטישים. ימים ארוכים. צחוקים בלתי נפסקים. התדרדרויות. אכזבות.
אבל עם זאת חיים רגילים בלתי פוסקים, שגרתיים.
כן, נהנים ככל האפשר.
לא, לפעמים גם מבואסים.
אבל אין מה לעשות, ככה זה. ומוזר לי תמיד לבוא לכאן בשביל להתפרק, ולא לספר על הדברים היותר טובים.
היה טיול שנתי סבבה, היו צחוקים והיה כייף.
עכשיו הרגל שלי פצועה:S
ומשום מה, כרגע הרבה יותר כואב מהרגע שקיבלתי את המכה -טוב נו, זה היה על קרח-
בכל אופן, פתחתי את המכה כבר פעמיים ואני מרגישה כמו איזו כוסית שלא יודעת להתמודד עם מכות.:S
טיפקום אינפו.
כל מס' שעות הודעה על מס' הרוגים.
נשמע כ"כ פשוט שאני כותבת את זה בצורה הזאת.
אבל כל פעם צורם לי בלב ומפסיק את הצחוק שלי של אותו רגע.
עצבות שמתפשטת, מתפזרת וכ"כ משפיעה. ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום.
אני לא מבינה איך הגענו למצב כזה.
אני לא מבינה איך יש אנשים כאלה, עם דעות כאלה.
עם יצר הרסני כ"כ.
ובחוץ עכשיו שקט
הכל בראשי
המחשבות רצות
יש גם רגעים כאלה
מעלים בי זיכרונות
איש אינו עוצר את השעון
אני מתבגר בסוף כל יום
מן חיפוש מתמיד קבוע
מנסה למצוא את הטוב
היו ימים זרחתי כמו האור
היו ימים כבתי בשקיעה
היו ימים כמעט אבדתי
היו ימים של אהבה
כל אותם הרים של פחד
ואגם גדול של חלומות
החברים שנשארו לי
חברים של זיכרונות
בלילות בהם נמחק חלום
בלילות שנכתבו שורות
הד הצחוק המתגלגל לו
ואת מלח הדמעות
הייתי מדגישה את הקטעים שיותר מתאימים לי. אבל כל מילה במילה. כן, אני יודעת שגם שיר חג'ג' שמה אותו באחד הפוסטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: