"But don't look back in ANGER,i heard her said"

אני מכווצת את השפתיים תוך כדי שהדמעות זולגות.

אני מאופקת ולא יודעת מה לכתוב כאן ומה זה ייתן לי.

פשוט לא.

אני רק אמשיך עם אותו מנהג מטופש מכיתה ז',

לכתוב בשביל להשתחרר.

אני לא יכולה לשאת איתי את כל הדברים האלה, וכל ההחלטות.

נמאס לי מכל כך הרבה דברים שקורים, שנדמה לפעמים כאילו הם קורים לי בכוונה.

נמאס לי להפגע בכל פעם מחדש, וכן, גם לפגוע.

למה זה מועיל בכלל?

כאילו הייתי רוצה שיעבור הזמן לעוד שנתיים.