הרבה מאוד זמן לא הייתי כאן- מסתבר שזה כי לא היה לי רע ולא היה צורך לפרוק.(:
זה לא אומר שעכשיו רע ואני פורקת.
קודם כל, העיצוב מוזר ומקשה על הקריאה. אין לי כ"כ כח להתעסק עם זה עכשיו, אז עמכם הסליחה.
מהשעה 1וחצי ב14.7 הכל התנהל כמעט מושלם.
ישר הלכתי לאופיס דיפו לעדכן פרטי עובד- נעשה מהיר ובהצלחה!
אחר כך הלכתי לחג'ג'- עזרנו לה לארגן את הדברים לקראת הערב המדהים. הלכנו לבריכה, היה קליל מצחיק וכייף, אפילו קפיצת ראש למדתי (וגם זה לאחר זמן רב והצקות רבות), הלכנו לשיר, אכלנו, צחקנו, ריאנו סרט, רקדנו, דיברנו והיה פשוט כייף. הדרך הטובה ביותר לסיים את שנת הלימודים הזו.
תודה לך קטנה.
יום שלישי היה עמוס באריזה למחנה, לדאוג לדברים האחרונים, ובר המצווה של שחף, אח של נועה (נועה, מזל"ט (: )
היה נחמד ביותר ואפילו לקחנו שתיה מהבר><
יום רביעי בבוקר, קמים מוקדם מוקדם בשביל לסיים לארוג את התיק, והולכים לשבט, שמה אריק ורונית חיכו לנו על מנת להסיע אותנו ליער חרובית, למחנה.
אני לא ארחיב, אחפור ואספר.
היה מדהים.
היה פשוט טוב!
שבוע של כייף ושינויים, של חום, מקלחות משותפות, כפיתות, עבודה בשטח, כפיתות בגובה, שינה בשטח, התמודדות עם עדשות, אוכל לא של בית.
שבוע מגבש, כייף ומסכם.
יום רביעי הגעתי הביתה, התקלחתי התארגנתי ואני ואימא הלכנו לאכול בבדולינה. אחר כך למשי- שגם תום וגל היו שמה, והיה חביב ביותר (:
בחמישי התעוררתי מאוחר אחרי השלמת שעות השינה, נסעתי לביל"ו אחרי זמן רב שלא הייתי שמה- התפנקתי בבגדים חדשים, הייתי "מועילה" בעבודות הבית, ובערב הלכתי לנועה להעביר את התמונות הרבות לדיסק- און קי.
יום שישי חן, משי ואני נסענו לים- מרגיע ושקט.(: בערב המשפחה באה, חגגנו לאחי יומולדת.
בערב הלכנו לגל, ואז לעומרי. היום בבוקר הייתי אצל עומרי וגם נמרוד היה- סופ"ש לפאנים. D:
מחר משמרת ראשונה לשנה הזו באופיס דיפו, ואני מקווה לעבוד יחסית הרבה- פיצוי על יולי.
וואו, הפוסט איבד מעצמו לגמרי, ואפילו אין לי כח לבדוק מה למחוק (כנראה שהפוסט יעבור עריכה אחר כך)
מה שאני באה להגיד, שלא כ"כ הרגשתי אתה חופש עדיין, אבל ממש כייף וטוב בנתיים.
עם זאת, עם כל הכייף, שוב מורגשים כל השינויים בחברה, וכל הפערים.
"ערעור" בקשרים- אולי לא הכי מתאים לתאר את זה במילים האלו.
אבל נוכחתי לדעת, בעיקר לאחרונה, כי קשרי בני אדם כ"כ לא יציבים.
אפשר לנהל עם אנשים שיחות כ"כ עמוקות, אנטימיות ואישיות, ואחרי חודש בקושי לומר להם שלום.
אומנם עכשיו הצגתי את הצד הקיצוני, אבל אני לא מדברת עם אנשים שהייתי רגילה לדבר איתם כ"כ הרבה פעם, בכ"כ טבעיות.
ואני לא מאשימה פה אף אחד, ואין לי אפילו סיבה להאשים, כי מה שאני מנסה להגיד פה, שטבע האדם כ"כ מוזר ולא יציב- אדם בוטח מאוד מהר וכך גם מתאכזב- באותה המידה נקשר מהר, וכך גם מתרחק.
לכל דבר יש מחיר, מסתבר.
כשכתבתי את השורות האלו למעלה, באמת שעלו לי לצערי, הרבה שמות של אנשים שזה המצב שלי איתם.
והתוצאה של המצב הנ"ל, זה שאני חושבת שאני סומכת על אנשים יותר מידי מהר, וכך גם משתפת אותם בדברים שאולי הם לא צריכים לדעת.
אחד הדברים שיותר מטרידים אותי כרגע, זה דברים שאני אפילו לא צריכה לחשוב עליהם עכשיו, אבל לצערי- כן, הם בראש.
שנה הבאה.
מה שהצלחתי לעשות השנה, וגם כן לא כ"כ בהצלחה, אני לא אוכל להצליח בשנה הבאה.
אני לא אוכל ללמוד ולהשאר עם הישגים גבוהים, להדריך פעמיים בשבוע עם המון ישיבות צוות וכמובן הרבה השקעה, שבט צעיר מצריך המון אכפתיות והשקעה, לרקוד חמישה שעורים בשבוע, ולנגן ולהתמיד באימונים בבית.
נכון לעכשיו, אחרי מחנה מהנה כ"כ של הצופים, ברור שאצה להשקיע בזה.
אבל בדיוק ככה, אחרי כל שיעור ריקוד אני מרגישה שאני צריכה את זה.
ואחרי כל לחן קטן שיוצא, נגינה של שיר שאני אוהבת, אני מרגישה שגם לנגן אני צריכה.
"תפסת מרובה לא תפסת"
וזה מאוד מעצבן-
כי אין לי שמץ של מושג על מה אצטרך לוותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: