גלי של הצדפים

עוד לילה ללא שינה וזה כבר מתחיל להיות הרגל מגונה- כשהאורות כבים, ההורים נוחרים והמיטה שלי נשארת לה יתומה וקרה, אני חומקת לי בשקט אל המחשב שלי, הפינה שלי- החמצן.

אני נמצאת בתוך חור שחור שנקרא 'דיכאון'. הוא מתעצם עם כל דמעה, כאב וצרחה שלך, הוא מחניק ונושמים בו רק אדי-פחד שחורים שנכנסים דרך הפה והאף ומתפשטים אל תוך הריאות והורידים. אפשר ממש להרגיש אותם פועמים בתוכך במן מקצב חוזר ונשנה שלפעמים אני יכולה להשבע שהוא בעצם מילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב בקצב מונוטוני. מילים כואבות שמתפזרות במעמקי הבטן שלי כמו זרעים ומצמיחות שם קוצים דוקרניים.

גלי, השמיים השחירו הלילה לכבודך, ופרחי היסמין שקנית לי מפיצים את הריח המתוק שלהם בזכותך, וגם הכוכבים זורחים פה רק למענך, ואני, שפעם חייתי בשבילך, כבר לא מוצאת סיבה. ורק דמעה ועוד דמעה, שמזינות את חור הדיכאון כמו טיפות-חומצה, יעידו שאני כמו שק-עצמות עטופות במעט בשר, ומבפנים- שחור עם נוזל אדום-סמיך שמסרב להקריש.