כמה זמן שלא כתבתי פה, ועוד פוסט באמת, לא סתם איזה כמה שורות מחוברות יחדיו.
אני זוכרת שפעם כתבתי פה על זה שאני עוברת לתיכון, עלזה שאני בוחרת מגמה, על זה שיש לי בגרות בפעם הראשונה. ועכשיו זה מרגיש כאילו כל התקופה הזאת עוד ממש שנייה נגמרת. אני לא מאלה שנשארים בעבר, אני אוהבת להתקדם ואני כבר ממש מחכה לסיים תיכון, לעבוד,לנוסע לח''ול להתגייס ואז שוב לעבוד ולנסוע לח''ול. כי כמו כל נער ישראלי מצוי גם החיים שלי בנויים ע"פ מסלול דיי ברור.
אז אתמול הייתי במיונים לתפקיד כלשהוא בצבא, זה ממש מרגיש כאלו זה הולך לקרות ממש עוד רגע, המדים, הנשק, הבולשיט, המחסור בשעות שינה, המלא נסיעות באוטובוס והשירות כולו שהוא בטח הרבה יותר מכל זה(כולי תקווה לפחות).
לא חשבתי שמחויבות תלחיץ אותי אי-פעם אבל פתאום זה קצת מפחיד לחשוב שכן אני רוצה להיות עם החברה שלי כל החיים, אני רוצה להתחתן איתה ולהיות רק איתה. זה קצת מפחיד, אבל אני נורא מקווה שזה יעבור, טוב זה יעבור, זה ידוע. כי אני כל-כך אוהבת אותה, ועכשיו סופסוף הכל מתחיל להסתדר
חשבתי שיצא לי פוסט באמת אבל איכשהוא שוב יצאו איזה כמה שורות מחוברות. נו מילא.
שיהיה לכם יום טוב,
למונייד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
