אחרי אותה פגישה עם רחלי, מירה ישבה עלי כמו מכבש כבד, כל רגע קדחה בי כמו פטיש אויר: "תנסי, תנסי מה יש לך כבר להפסיד" ואני בפשטות עונה לה שאי אפשר לתקן נכים.
רחלי צלצלה יום אחד (סביר בלחץ של מירה) וביקשה שנפגש , באמת מה יש לי כבר להפסיד.
הפעם הפתיעו אותי בחגורת לחץ; רחלי, מירה ואסנת (שלא הכרתי) יושבות הן שם בבית קפה חיפאי , צורבות אותי במבטיהן כאילו מצאו את חתיכת הבשר המתאימה לחמין של שבד, "הנה הן הולכות לשפד אותי" אני חובת לעצמי.
קבוצת הלחץ שלי שלפה את אסנת כהוכחה ניצחת שהשיטה עובדת.
אסנת הייתה עוד "קרבן" של אותה שיטה טיפולית ואם כך הדבר אזי יש אמת בדבר.
ואני עדין סקפטית.
אחרי המון "את חייבת" ובעיקר "חייבת לעצמך" ועוד כל מיני "מה יש לך להפסיד", השיחה בעצם התגלגלה בין רחלי לאסנת כאילו העבירו חוויות מפגישת מחזור.
הסתכלתי על שתיהן, הקשבתי למילים אבל יותר מכך התבוננתי בתגובות האושר שלהן בכל פעם שהזכירו את שמו או ברגע ההתגלות שלהן, ראיתי שהן באמת מאושרות ונמלאתי קנאה.
הן היו א-אורגזמיות והיום הן שולטות באורגזמה שלהן-זאת הייתה הכרזה ששתיהן הניפו לפני.
לרגע חזרה אלי התקווה, לרגע רציתי לנסות, פתאום נזכרתי בימי הטיפולים שעברתי עם הפסיכולוגית ועם הסקסולוגית, נזכרתי בסיוט שעברתי כדי להסתיר את הטיפולים מבן זוגי. ומה אגיד לו עכשיו?
פתאום ששכחתי הכל והזיופים שלי במיטה הפכו לכל כך אמיתיים... איך, איך אשתף אותו?
מירה מביטה בי במבט החודרני הזה ומסכמת; "הנה הטלפון שלו, מתי את מצלצלת אליו?".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
