באר הצעקות שליד קני הסוף

אין-נרגיה. אין אנרגיה. אין לי כח לכלום. אין לי כח להשקיע בחיפוש אהבה. אין לי כח להשקיע בחיפוש מזון. אין לי כח להשקיע בחיים. אין-נרגיה להשקיע בעבודה. אני על ריק. E. מדולל. מרוקן. ריק. לא רוצה להשקיע מאמץ בכלום. זה לא שווה את רגשות האשמה. זה לא שווה את התסכול. זה לא שווה את הדחיה. זה לא שווה אפילו את ההצלחה. עדיף להשאר ככה. בלי אנרגיה ובלי כח אבל לפחות אתה יודע שיש לך מקום בטוח. גם אם זו אשליה.

טוב

החלטתי לשוב לשפת הבאר ולצעוק לתוכה, ולא אכפת לי מה יאמרו קני הסוף.

אני מרגיש רע. רע מאד. כאילו החיים שלי לא מתקדמים. נמאס לי לגרור את עצמי מהמיטה כל בוקר. נמאס לי לשבת ולא לעשות שום דבר עם החיים שלי. נמאס לי שהכל נראה לי גדול ומפחיד. ובלתי אפשרי. ולא כדאי. ושהקול הפנימי אומר לי "לא מגיע לך." אם אני רוצה לקנות משהו, אפילו משהו זול בסופר או במכולת או בשוק - לא מגיע לך. אם אני רוצה לנקות או לסדר או לתקן את הבית - לא מגיע לך. אם אני רוצה לדבר עם מישהי או לצאת איתה - לא מגיע לך. לא מגיע לך היחס שלה, לא מגיע לך שהיא מדברת איתך בכלל או מסתכלת עליך. אם אני רוצה לבשל לעצמי - לא מגיע לך. אם אני רוצה לצאת לעשות משהו כיף - לא מגיע לך. אם אני רוצה להתעמל או לעשות ספורט - לא מגיע לך. אם אני רוצה לפנק או לרפא את הגוף - לא מגיע לך.

כי זו השיחה הפנימית שתמיד מתחוללת בפנים. כל הזמן, על כל דבר שיש בו ברירה כלשהי - לא מגיע לך. לא מגיע; אתה איש רע, אתה סתם משחק אותה נחמד ונעים; אתה מוליך את כולם שולל ולכן לא מגיע לך; פגעת באנשים ואתה צריך לסבול ולשלם על זה, ולכן לא מגיע לך. אתה לא יוצלח, לא מוכשר, מעתיקן ולא יצירתי, ולכן לא מגיע לך. אתה לא עושה מספיק עבור העולם ועבור אחרים ולכן לא מגיע לך.

ואין דרך להשתחרר מזה, לפחות איך שאני רואה את זה מכאן. ומה שנותר הוא להתעצבן. מה שנותר הוא להתרגז בשקט ולסבול. לסבול. לשאת את הכאב הפיזי של הפציעות שאני לא מטפל בהן, לשאת את הבושה של הדברים שעשיתי בעבר, לשאת את הקשרים המוזנחים ואת הקצוות הלא פתורים, לסבול. לסבול ולא לבכות. כי לא מגיע לך. לסבול ולא לשתף, כי לא מגיע לך שיעזרו לך. ואם שיתפת מיד תחוש אשמה, מיד תחוש בושה וטמטום. לעולם לא תקבל הקלה. זה מה שאני רוצה שתעשה. אתה הכנסת את עצמך לזה בתאוותך, ביהירותך, באדישותך, בחוסר אחריותך. האכפתיות שאתה מפגין עכשיו כלפי אחרים, ההתעניינות המעושה הזו, היא לא תעזור לך. כי עדיין לא מגיע לך, לא משנה מה תעשה. אתה יודע בתוכך איך אתה. אתה יודע שהסבל שלך מחוסר פעולה הוא מוצדק. אתה יודע שהמקום שהגעת אליו הוא מעשה ידיך. אתה יודע שההרגשה הריקה והנוראית הזו כשאתה לבד, הבדידות הזו שלך בעולם, היא תוצאה של מה שאתה חושב. של החשיבות העצמית שלך. ואין לך למי לפנות.

אבל יש עולם שלם בחוץ! ויש בו אנשים שרוצים בטובתי! ויש בו מחזות נהדרים ופלאות, לא מעניין אותך? לראות את זה? לחוות את כל זה? לפגוש בזה? יעשה לך טוב!

לא אכפת לי. לך לא מגיע לצאת לשם. לך לא מגיע להיות שם, אתה צריך בכלל להיות בבית סוהר. אתה צריך לקחת את עצמך ולסרס את הגוף ואת הנפש. אתה גם בדרך הנכונה. הייתה לך הזדמנות. היו לך עשרות. ואתה בזבזת את כולן. נתת לכל אחת ואחת מההזדמנויות האלה ללכת ועכשיו אני אדאג שלא יהיו לך יותר הזדמנויות. תשאר פה וזהו.

נמאס לי לחיות בהרגשה הזו. אני חי בה יותר מדי זמן.