הו, עוברים, תינוקות, פעוטות, ילדים, נערים, אנשים, קשישים, גוויות, חיות וחייזרים! (שכחתי מישו?)
שילשום היה כיףכיףכיף...
(לאחרונה אני הופכת ליותר סנילית מבדרך כלל עד כדי כך שאני לא זוכרת את רמת הסניליות של בדרך כלל,
ולכן אנצל את הפוסט הזה כדי לבחון את רמת הזיכרון שלי בכך שאשחזר את אותו יום סימפטי).
לילה לפני שלשום, צוף ישנה אצלי. והיא נרדמה בלי מכנס.
אני ישבתי מקופלת על הרצפה ושרתי עם הגיטרה. פתאום הציפורים הצטרפו... ואז הבנתי שהבוקר עוד מעט יבוא. (שונאת אותו.)
זה השלב שהחלטתי לישון.
לצוף הייתה בגרות באנגלית. נתתי לה הוראות לאכול המון שוקולד (לבן! למרות שהחום יותר מועיל לתיפקוד הזיכרון המוחי, אבל לבן יותר טעים! :).
אחרכך דיברתי אל עצמי מול המראה. "תשטפי פנים! לא כדאי לך ללכת 'להתאושש במיטה' כי אז תתעוררי ב-7 בערב. חולת שינה חסרת תועלת שכמותך".
מהרגע שהמים נגעו בפניי - יצאנו אל המסע! עם הדר חברתי הקטנה (אני -לא- פדופילית!) ורביד חברתה של חברתי הקטנה.
הלכנו לקניון, בלה בלה... (זה אפילו אותי לא מעניין, מה אני עושה פה?!)
ואז... לים... 3>
~Oh... my only fucking true love~ =]
הרגשתי בבית. (הייתי בבית.)
ישבנו על החוף, אני, הדר ורביד. היה 16:00. ובאיזשהו שלב כולנו שתקנו.
(זה כלכך מדהים בעיניי. לשבת ולשתוק מבחירה חופשית, ולא שתיקת מבוכה.)
ישבנו על החול והסתכלנו על הגלים.
ואז פרץ אינפנטילי השתלט עליי...
רצתי אל הים, כתבתי את השם שלי על החוף, עשיתי כוכב קטן, אבל בסוף בא מיני-צונאמי אכזרי ומחק את יצירת האומנות שלי.
אז שרתי וחיפשתי צדפים ונכנסתי פנימה, עם הג'ינס, לשחות ^.^... אני לא זוכרת מתי אהבתי כלכך להיות לבד.
פתאום חשבתי שמלח זה המאכל ה-יחיד- בעולם שאנחנו אוכלים והוא בעצם דומם.
(לאידיוטים שבינינו...: סוכר - קנה סוף, זה צומח... בצק - חיטה, צומח... וכו', ורק מלח בא מהים.)
זה קצת מפחיד לאכול דוממים. O_O "שים לי קצת גרגרים של חומר דומם בסלט".
זה משעשע להיכנס לים ביום של דגל שחור!
ואז... יצאתי מהים רטובה לחלוטין! ממש!... כלומר... הרבה יותר מעבר למצופה! לא ידעתי שאפשר לצאת כלכך רטוב מתוך ים! לא משנה... O_o
אחרי שכיסו אותי בחול כמו מפלצת מעולם אחר - נכנסתי שוב לים (הפעם ניצלתי אותו במטרה להתנקות) ונפלתי אל תוך הגלים על הפרצוף, והיה מאוד מצחיק, אבל אףחד לא ראה. (זה נראה שאני משתמשת יותר מדיי בסוגריים?).
מצאתי עוד פקקים של קוקה קולה. כבר יש לי ולצוף 151! יאיי!... כפר ניצנים באופק. hehe... Here we come! יאיי. P=
בעזרת פריסת הידיים הדרמטית שלי אל מול נהג האוטובוס - רביד הספיקה לעלות עליו. (על האוטובוס! לא על הנהג...)
הגעתי הבייתה, כולי רטובה ומגורדת, אףחד לא פתח לי ת'דלת, כמעט התחלתי לבכות, בסוף מצאתי מפתח, רקדתי את מחול הניצחון, התקלחתי במשך 40 דק', הדלקתי טלויזיה, צוף באה, טיילנו, חזרנו, היא הלכה לישון, חיכיתי לבוקר, חיבקתי את תם פוליאנו (כן, אני בת 18 ויש לי דובי, שתקו), ו... הינה! נרדמתי! תהליך ניסוי השיחזור לשם בדיקת טיב הזיכרון התבצע!
יו! אני לא מאמינה שאני ממשיכה לכתוב. מישו חייב לעצור אותי...ששש... ו...
-סטופ!-
שמור את ראשך קרוב אל ליבך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
