נשב על המרפסת ו..

האמת שנרשמתי לשם ממש במקרה. ישבנו בשיעור חופשי מול המחשב בספריה עוברות על מקומות שירות ופתאום ראינו שנשאר שם מקום אחד פנוי. כנראה שמישהי פתאום ביטלה אותו.  בלי לחשוב יותר מידי ולקרוא את הפרטים הטכניים כמו באיזה יום צריך לבוא לשם רשמתי את עצמי לפני שהמקום יתפס. אחר כך שמתי לב שזה מתנגש לי עם מקום שגם מאוד רציתי אבל המקום הזה היה לי חשוב יותר.

ביום שחזרתי משם הייתי כל כך מרוגשת. כבר חשבתי לרוץ לרבנות לפני שהיא להצהיר ולוותר על חלום הצבא.אז נזכרתי שהרבנות כבר סגורה בשעות כאלו במקום זה חזרתי הביתה מנסה להסביר לאמא שלי על המקום הזה. אבל היא דאגה לצנן לי את ההתלהבות די מהר.

קשה להסביר עם איזו הרגשת סיפוק יצאתי משם. יש קלישאה כזו שצריך ללכת לפי מה שהלב אומר לנו באותו יום היא בכלל לא נראתה לי קיטשית.

ידעתי שזה מקום שדורש ממני 24 שעות ביום. ידעתי שלא תהיה לי שניה לעצמי אבל עדיין הרגשתי שאני צריכה להיות שם. אחרי הראיון שעשו לי שם נשארתי שם סתם  וכבר הספקתי להכיר את הילדים ולהקשר אליהם.

אתמול קיבלתי תשובה שלילית מהמקום. כנראה שמישהו למעלה מתכנן לי תוכניות אחרות.

ובנתיים חברות שלי סוגרות מקומות שירות עם כל השמחה בשבילם גם אני לפעמים רוצה כבר לדעת מה אני אעשה שנה הבאה. כבר מתחיל להתחמם ההוחכה לכך שכל זמן פנוי אנחנו בורחות לשבת בשמש על הדשא. קצת עצוב לי שהחורף נגמר כי עוד מעט מסיימים ללמוד זו מין אוירה כזו של סוף. של בקושי לומדים של חזרות למופע ההכתרה שלנו בפורים.

אני כל כך מסוגלת לתת סטירה לאדם הבא שישאל אותי מה אני עושה שנה הבאה.