יומנו של מתבגרהבלוג הוא על חיי, אני אספר בו על מחשבותי תחושותי ודברים שקרו לי במשך תקופת זמן מסויימת |
| 3/2007
נמאס מהחיים האלה
נמאס פשוט נמאס... נמאס מכל האנשים שחושבים שהם בסדר,שחושבים שהם מתנהגים כמו שצריך,שחושבים שהם אוהבים ומחזירים אהבה, שחושבים שהם יודעים להעריך זמן,דאגה,נגיעה,איכות,אופי, לעזאזל עם האנשים האלה,שאני נותן להם את החיים שלי, שהייתי מקריב את החיים שלי עבורם, שהקרבתי את הזמן והכוחות שלי עבורום כשהם היו הכי צריכים, שהייתי בשבילם בכל רגע, שהלוותי להם כסף כשהיו צריכים, שהייתי כתף לבכות עליה כתף תומכת, שחטפתי על הראש בגללם ובמקומם, שנתנתי את כל כולי עבורם, והם? שוכחים אותי מתעלמים כאליו כלום לא קרה, עוברים לבן אדם הבא, כי הוא מעניין אותם כי כיף להם איתו, נמאס פשוט נמאס לי שאנשים לוקחים אותי כמובן מאליו, שנים על גבי שנים הגנתי עליכם ותמיד הייתי איתכם בלי לבקש תמורה, הקשבתי בלי להתייאש ובלי לאבד עניין לאן כל זה נעלם? לאן? לכל מי שמכיר אותי וקורא את הבלוג שלי הכוונה גם אליכם כולכם בלי יוצא מן הכלל... אני לא מצפה שתבינו.. כי אתם חושבים שאתם בסדר כמו שאמרתי בתחילת הפוסט אתם באמת מאמינים שאתם בסדר אבל אתם לא... אתם לא מעריכים אותי מספיק אף אחד לא מעריך אותי מספיק וזה נמאס.. נמאס לי שלא מעריכים אותי נמאס לי שאין לי אוזן קשבת נמאס לי שאין לי עם מי לדבר נמאס לי שאין לי כבוד עצמי שדרכו לי על הכבוד כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא מכבד את עצמי אני זוכר את אותו היום שהנער הזה הביך ובייש אותי מול כל החברים והאנשים ולא נתן לי לעבור דרך רחוב.. שכונת מגורים ציבורית והייתי צריך לבכות ולהתחנן שלא ירביץ לי ובסוף "הסכמנו" יחד שאני יחזור חזרה לשכונה שלי ולא יעבור שם ובצעדים מהירים הוא גרר אותי מהיד עד השכונה שלי וזה לא קרה כשהייתי בן 4 או 5 זה היה כשהייתי בן 11 או 12 שלכבוד ואני לא מדבר על כבוד ברחוב או כבוד מול אנשים אלא סך הכל כבוד עצמי פשוט הכבוד הזה נדרס על ידי אותו בן אדם שגרם לי לבכות ולהתחנן לתת לו לשלוט בי בצורה שהוא בסופו של דבר ניצח ועשיתי מה שהוא רצה אומנם הצלחתי להוציא מזה את טיפת הכבוד בזה שלא הסתובבתי והלכתי שגרמתי לו לתת לי את טיפת הכבוד ו"לקחת" אותי ביד חזרה לשכונה שלי אבל עדיין אם אני זוכר את זה כל כך טוב והפרטים כל כך זכורים וצרובים במוח שלי אירוע שקרה לפני 8 שנים כנראה פגעו בי מאוד.. והכבוד האבוד לא חזר הוא רק המשיך ללכת בכל מיני מקרים שאני אפילו לא מסוגל לכתוב אותם מרוב הבושה שברגעים הכי קריטיים והכי חשובים הכבוד העצמי שלי נפגע ומאוחר יותר לפני בערך שנתיים שאני בחור בן 18 אמור להיות לי כבוד וכוח להגנה עצמי נגרר באמצע כיתה על הגב שלי מול כל החברים שלי ואנשים נוספים על ידי ילד אחר מהכיתה וכולם צוחקים בעוד שהוא משמש בי כסמרטוט רצפה כדי לנקות את הרצפה והאנשים מסביב צוחקים וצועקים "פספסת כתם" אני על הרצפה על הגב בלי שום יכולת להתנגד נגרר על הרצפה לעיני כולם כשכל הבגדים שלי מתלכלכים... איך אנשים סופגים ועוברים אירועים כאלה וממשיכים לחיות כאליו כלום לא קרה? איך אתם הייתי מרגישים אחרי שהחיים ממשיכים להפיל אתכם ולפגוע בכבוד העצמי שלכם למרות שאתם אנשים טובים שכל מה שקורה לכם.. נראה כל כך לא הוגן ודברים פשוט ממשיכים לקרות בצורות כאלה שזה נראה כאילו ה' מנסה אותך כל פעם מחדש וכל פעם מנסה לפגוע בנקודות הכי חלשות שלך וכל פעם שיש איזה משהו טוב או שנראה טוב ברגע הכי לא צפוי הכל יתנפץ בפרצוף וברגע הכי לא צפוי פתאום חוליה אחת קטנטנה בשרשרת של הצלחה או שרשרת של אירועים שנראים כהבטחה למשהו טוב שנראה שמגיע לכם כמובן מאליו כמו אהבה פתאום החוליה הזאת נשברת ואתם חושבים לעצמכם "איך לא לקחתי בחשבון את הגורם הזה? אם הייתי לוקח אותו בחשבון או יודע שהדבר הזה אפשרי אולי הייתי נפגע פחות" זה נראה כאלו ה' משחק איתי נהנה לפגוע בי.. למשל איך קורה שבחורה לגמרי מתחילה איתי ולגמרי נראת בעניין פתאום דוחה אותי... זה כאילו ה' פיתה אותי להאמין שאולי סוף סוף אחרי 19 שנה של בדידות בלי חברה אחת בלי להתנשק בלי לשכב בלי כל תקווה לאהבה עם חוסר אמונה שמגיעה לי אהבה... כן הגעתי עד מצב שהשלמתי עם זה שפשוט לא מגיע לי שיאהבו אותי, פתאום הוא מביא מישהי שנראת ומתנהגת כאילו היא לגמרי בעניין ופתאום בבום כשאני לא ציפיתי.. היא דחתה אותי זה כאילו הוא טמן לי מלכודת הפיל אותי ובעט בי החוצה.. והמצחיק הוא שאולי עד עכשיו שאתם קוראים את מה שאני כותב אתם בטח חושבים "אוי נו איזה צרות אלו זה בכלל לא צרות, הוא סתם מגזים, זה קורה לכל אחד" אבל אתם טועים.. לגמרי טועים כשאני מספר לידידות שלי את כל מה שקורה לי הן אשכרה מרחמות עלי.. הן לא מכירות סיפור "עצוב" כמוני זאת אומרת אפילו לדעתן ולדעת ההורים שלי החיים פשוט מתאכזרים.. ולא בצורה של "זה קורה לכל אחד" אלא ממש באכזריות ובעקביות ובלי רחמים.. אצלי זה לא אחרי ירידה יש עליה אצלי זו פשוט ירידה עקבית ולא פוסקת.. עליה אצלי נחשבת כשכלום לא קורה שהכל כרגיל כמו אחרי שאני מתאושש מעוד דחיה.. אין אצלי עליות יש או מישור או ירידה וזה פשוט עצוב זה כמעט בלתי נסבל.. כל הפעמים שיחלתי לעצמי למות שהתחננתי מה' שיהרוג אותי שהתחננתי שמישהו או משהו פשוט יהרוג אותי וזה לא בא.. ה' לא נותן לי את ההנאה בלמות אחרת עם מי יהיה לי לשחק? אני יודע שאני לא היחיד בעולם שהוא בודד ולא היחיד בעולם שאין לו חברה ושלא התנשק ושלא שכב.. אבל השוני הוא שבדרך כלל לאנשים האלה לא ממש אכפת או שאכפת במידה ממש מזעירת.. הם ממשיכים בחיים שלהם מפתחים כישורים לומדים נהנים.. אני לא, אני פשוט לא מסוגל להשלים עם זה אני לא מסוגל פשוט להמשיך הלאה אומנם בסופו של דבר אני כן ממשיך הלאה ומתגבר אבל הפגיעה בי היא כל כך עמוקה.. איך אני רוצה לדעת איך לאנשים החוסר באהבה החוסר במישהי לאהוב לא מזיז להם איך הם ממשיכים את החיים ולא נותנים לזה חשיבות כמו שאני נותן לזה... ניסיתי כבר הפסקתי לספור כמה פעמים שניסיתי להתחיל לקרוא ספר להוריד מוזיקה חדשה לעסוק בספורט לעשות הכל כדי הימנע מלחשוב על אהבה ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים אבל אני פשוט לא יכולתי אני פשוט לא יכול... אולי חלק מהתשובה היא כבוד.. אם לבן אדם יש כבוד עצמי הוא יכול לסמוך על עצמו ועל הכישורים שלו והוא לא צריך את התמיכה של אנשים אחרים או מישהי\חברה במקרה הזה.. וזה שיש לי חוסר או יותר נכון 0 כבוד עצמי וזה שאני חסר כל כישורים גם דוחה בנות כי אני מקרין את זה בלי שליטה החוצה וגם גורם לי לצרוך בתמיכה ובאהבה הרבה יותר מאחרים, ואני חושב לעצמי.. אולי אם היה לי כישרון כל שהוא אם הייתי טוב במשהו הייתי אולי יכול לפתח את זה להצליח בזה להוציא את זה החוצה לאנשים ואז הם היו מכבדים אותי ומעריכים אותי בגלל מי שאני ובגלל הכישרון שלי והיו מכירים אותי את האופי שלי ולא נדחים מהמראה שלי ואז הם היו אפילו אוהבים אותי בגלל מי שאני.. אבל גם את זה אין לי.. אני אף פעם לא ישכח את אותו יום במגרש הכדורגל ש"חבר שלי" או יותר נכון מישהו מהשכבה שלי שנראה לי לפחות כחבר צחק ליד כולם "איזה מסכן הוא, הוא לא טוב בכדורגל הוא לא טוב בשום דבר הוא חנון והוא טיפש" זה משהו שאני בחיים לא ישכח.. והדבר שהכי פגע בי בזה, שזה נכון הוא לגמרי צודק והאמת כ-ל כ-ך כואבת, עכשיו נכון אולי זה נראה מוזר אבל כן זה נכון אני מודה אני חנון.. אני מעדיף מחשב על כל דבר אחר אני לא מתלבש לפי האופנה בקיצור חנון אבל אני גם לא חכם.. בקושי עברתי 3 יחידות במתמטיקה אני עם 4 יחידות אנגלית ובקושי גירדתי תעודת בגרות.. אז ככה אני לא עשיר אין לי הורים עשירים אני לא חכם ואני לא נראה טוב אני לא ספורטאי אני לא גבוה אני לא רזה אני מתנדנד בהליכה ואין לי שום כישרון שום כלום אפילו לא ניצוץ של משהו שאני אולי טוב בו.. איך דבר כזה יכול לקרות איך בן אדם כמוני יכול להתקיים איך ה' הרשה לדבר כזה לקרות תהרגו אותי אני לא יודע, אוקי אני מוכן להודות.. מבחינת אופי לדעתי יש לי אופי מעולה ולדעתי אם היתה לי חברה היא הייתה הבן אדם הכי מאושר בעולם לדעתי מבחינת אופי אני מאוד מיוחד.. אני רחום אני סלחן אני סבלני אני יודע לפנק אני לא שוכח אנשים ואני לא שוכח מי שעוזר לי אני לא מפקיר אני לא דו פרצופי אני כנה אני לא משקר יש לי לב טוב אולי אני נוטה להגזים ואני רגיש מאוד אבל חוץ מזה באמת שיש לי אופי טוב זה משהו שמאוד עוזר לי כשאנשים באים לדבר איתי כי אני יועץ ויש לי עצות מאוד טובות אני יודע להרגיש ולנחם ולתמוך אני פשוט פסיכולוג מעולה לדעתי אבל הבעיה היא שאף אחד לא מעריך את זה... כולם רוצים שיקשיבו להם שיתמכו בהם אבל כשאני צריך מישהו לבכות לו מישהו שיקשיב לי? אין לי אפילו לידידות שלי אני לא מרגיש מספיק נוח להתקשר לדבר.. הן תמיד נותנות את ההרגשה של "טוב תסתום אין לי כוח להקשיב לך, אני לא חייבת לך כלום, מי אתה בכלל" וזה כל כך פוגע.. כי אני בשבילם כל הזמן נותן את כל כולי עבורן ואפילו הדדיות אין, אני לא יודע איך אני כבר 20 שנה סוחב את עצמי ואת הנפש שלי במצב הזה ולמען האמת כל נפילה זה נראה שאני כבר לא יחזיק את הפעם הבאה ולא ישרוד עוד הרבה אבל אני שורד.. אבל עכשיו באמת זה כבר הרחיק לכת.. אני באמת כבר לא יודע כמה זמן עוד אני יחזיק עוד כמה כוח יש לי להמשיך בחיים האלה.. לעזאזל אפילו לבכות אני כבר כמעט ולא יכול מרוב שאני חוסם את הרגשות שלי כדי לא להיפגע שוב.. אנשים שלא מכירים אותי ממבט ראשון אומרים שאני קר אני נותן תחושה של בן אדם שלוקח הכל בקלות ולא אכפת לו מכלום... רק חבל שהם לא יודע שההתנהגות הזאת באה על חשבון הנפש שלי שלא אכפת לי מכלום כי אני מרגיש שאין לי שום דבר להפסיד שאני נואש שכבר לא אכפת לי אם אני יפל ויפגע ויכאב לי ולא אכפת לי למות כי אני מרגיש שבשום מצב לא יכול להיות לי יותר רע.. אני יודע שיכול אבל יש לי הרגשה שמבחינה נפשית לא יכול להיות לי יותר רע מעכשיו, אני רוצה לבכות ולא יכול ועוד כואב זה שבטח את הבלוג הזה את הפוסט הזה אני ורק אני יקרא כי בדוגרי לאף אחד לא אכפת ממני וממה שאני כותב כמו שאמרתי במשך כל הפוסט הזה.. רק חבל שאין איזושהיא דרך להפסיק את הכאב להפסיק להיפגע להפסיק את התעללות הנפשית שה' מעביר אותי
| |
| כינוי:
בן: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
