לפני כמה שבתות הייתי אצל חבר שלי בישיבה. ממש נהניתי שם. ממש חבל לי שלא הלכתי לפחות לשנה אחת ישיבה. החברים, השלווה, האין-לחץ, האווירה. פשוט כיף. זה משהו שאני חושב שהיה תורם לי בכל כך הרבה דברים. חבל.
בזמן האחרון אני די עמוס, במיוחד עם השביתה שנגמרה ועכשיו שיש לימודים וגם מבחנים. אני מסתדר, אבל אני דווקא די מרוצה מניצול הזמן שלי, יחסית. לדעתי השתפרתי בנושא הזה, אבל יש עוד המון להשתפר.
באופן כללי אני די מרוצה ממה שאני עושה כרגע, אבל חסרים לי הרבה דברים, ויש לי לעשות הרבה דברים. ואני מקווה לכל כך הרבה דברים.
סיפור קטן שקרה לי לפני כמה ימים:
נסעתי לי באוטובוס, שהיה כמעט ריק לגמרי. בתחנה שבה רציתי לעצור קמתי וצלצלתי בפעמון אחד ואז בעוד אחד כדי להיות בטוח שזה צילצל. אבל, הנהג לא עצר לי בתחנה והמשיך לנסוע. גם אחרי שאמרתי לו על זה ובאתי אליו הוא לא הסכים לפתוח, אפילו שהוא היה עדיין ממש ליד התחנה(זה כי כמו שידוע, אסור לנהגים להוריד נוסעים שלא בתחנה). אז הוא פשוט המשיך לנסוע, ולי לא היה מה לעשות אלא לרדת בתחנה הבאה, שהיתה די רחוקה. בדרך לתחנה ההיא, דיברתי איתו וביקשתי ממנו שלפחות עכשיו, באמצע הדרך, יסכים לפתוח לי את הדלת. הוא לא הסכים. הגענו לצומת, וביקשתי ממנו פעם נוספת. ואז הוא פתאום פתח את הדלתות. אמרתי תודה, חיכיתי שניה, ואז באתי לצאת מהדלת. פתאום הדלתות נסגרות ובשניה האחרונה נרתעתי קצת לאחור, והדלתות נסגרו ממש ממש קרוב אלי. למעשה כל כך קרוב, עד שהדלתות קצת נגעו בפרצוף שלי, ופגעו במשקפיים שלי וגרמו להן לעוף החוצה על הרצפה של הכביש, בזמן שאני בתוך האוטובוס עם הדלתות הסגורות. הנהג עוד התעצבן עלי שניסיתי לצאת, ואני ביקשתי ממנו שיפתח לי את הדלתות כדי שאני אוכל לקחת את המשקפיים. אחרי 10 שניות שאני מבקש ממנו והוא מתלבט, הוא פתח את הדלתות ונתן לי לקחת את המשקפיים. מיד התכופפתי לרצפה ולקחתי את המשקפיים. נסעתי עם האוטובוס עד לתחנה הבאה. למזלי אני יצאתי ללא פגע מכל זה, וגם למשקפיים איכשהו לא קרה כלום.
