והמחשבה הראשונה שעולה בראש כשמישהו אומר משפט כזה היא "להה... באמת?" בנימה צינית שכזאת. קראתי משהו שכתבתי בתיכון במקרה... והמחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא "הייתי ילדה פעם". הכתיבה והניסיון להצחיק בכוח והאופטימיות שנשפכת החוצה בקיצוניות. אנשים משתנים, מתבגרים, מתפתחים.. אנשים מתפכחים. אני לא אומרת שהייתי מטומטמת.. הייתי ילדה. גם לא אמרתי שהפסקתי להיות.. אבל אני מרגישה אחרת. להסתכל אחורה ולחשוב על הקראש מהתיכון, על אמת או חובה שמישהו תמיד היה חייב לתקוע בכל "מסיבה" על איך הכל נראה כל כך מסובך ובעצם היה כל כך פשוט. ועוד כמה שנים קדימה... אני אסתכל אחורה וגם השלב הזה יראה לי כל כך פשוט. אבל כל מה שעובר עליי עכשיו הוא כלום לעומת מה שאני מנסה להשיג. אנשים מסתכלים עליי וחושבים שאני תמימה ומטופשת, לפעמים אני חושבת שאני תמימה ומטופשת.. זה לא נכון שאין לי מה להפסיד. אני חושבת שאנשים מסתכלים על זה בצורה מודרנית מידיי. פעם זוגות היו שורדים מלחמות ובלי לראות אחד את השני שנים.. וזה קשה, אף אחד לא אמר שזה קל. אף אחד לא חושב או חשב שזה יהיה קל. אנחנו לא חשבנו שיהיה קל, עד כדי כך שבחרנו לוותר לפני שניסינו. וגם אחרי שניסינו וגם אחרי שנשברנו.. גם עכשיו אנחנו ממשיכים לנסות. כשבן אדם מבין שמשהו חשוב לו, הוא לא ממהר להיכנע. כן, יש לי גם ימים שאני פסימית ובטוחה שאני לא אשרוד את זה, שהקשר הזה לא ישרוד את זה.. שזה קשה מידיי. וביום למחרת אני חושבת שזה קטן עלינו, שכבר הגענו עד כאן.. מה זה כבר עוד כמה חודשים? זה אף פעם לא קל, זה גם לא נהיה קל יותר כששנינו נמצאים באותה הארץ, באותה הדירה ובאותו החדר. תמיד יהיו בעיות, מתחים ולחצים, בין אם חיצוניים או פנימיים. המרחק.. לפעמים אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו. לומדים אחד על השני דברים, מתחברים בצורה קצת אחרת. קצת פחות שיטחית, קצת פחות פיזית. לפעמים אני יכולה לדעת בדיוק על מה הוא חושב, אני יכולה לשמוע את גלגלי השיניים שבראש שלו מסתובבים. לומדים להעריך את הדברים הקטנים יותר. את הכיף בלהכין אוכל ביחד.. כשאני מבשלת והוא מכין את הסלט שאני אוהבת. את הכיף בלהציץ עליו מבעד לשמיכה כשהוא קם בבוקר לעבודה וחושב שאני ישנה. לדעת שהוא רחוק ואני לא יכולה לגעת בו, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא אוהב אותי. דברים מפסיקים להיראות כמובן מאליו, מתחילים להעריך. אני מאוהבת בו, בבחור הזה שכל כך שונה ממני. אני מרגישה ילדה ליידו לפעמים וזה גורם לי לרצות לברוח כדי להספיק לעשות כל מה שעוד לא הספקתי לעשות בחיים שלי.. אבל את כל זה אני יכולה לעשות גם איתו. הוא הדבר הזה, שגורם לי לרצות יותר מעצמי. אני הבחורה הזאת.. שבפרצי רגש אכתוב מגילות על כמה שאני אוהבת אותו, הוא יקום בבוקר וישאל "לכבוד מה?" בהפתעה ולא תהיה לי תשובה בשבילו, כי ככה.. כי אני אוהבת והרגשתי צורך לבטא את זה ביותר משלוש מילים. אני מההססנים האלו, נכנסתי לקשר הזה מהוססת.. ויש לי ימים שלמים של הססנות, אבל אני יודעת שההססנות הזו באה מתוך פחד. ופחדים נועדו כדי לחשל אותנו.. נועדו כדי שנתגבר עליהם. אנחנו נעבור את זה... ואנחנו נהיה הרבה יותר טובים ממה שאנחנו היום. ואת זה אני יודעת.. רק מלהסתכל אחורה ולרצות להגיד "הייתי ילדה פעם".