"כשהיא מחייכת, גם אני מחייכת וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה.. כשאת הילדה הכי יפה בגן"

ממה שיצא לי לראות ולחוות, הילדה הכי יפה בגן בדרך כלל גם הכי עצובה. אי אפשר להסתמך על יופי. אבל זו לא הסיבה ששמתי כאן את הציטוט הזה. הסיבה היא אחרת. חיוך כמה שהוא פשוט קטן וצנוע יש לו נטייה לתקן דברים, לאחות לבבות וגם לכבוש אותם פעם אחר פעם. גם אם חשבתם לרגע שכבר אין תקווה... חיוך הוא מדבק, כמעט כמו צחוק מתגלגל. והחיוך הקטן הזה כובש אותי בכל פעם מחדש, מכניס בי תקווה. ופתאום אני מרגישה כמו לפני שנתיים, כמו בפעם הראשונה שנפגשנו. כל פעם שהוא מחייך הוא מחזיר אותי אחורה ומזכיר לי בדיוק איך ולמה התאהבתי בו, כל הדברים הקטנים האלו שאנחנו נלחמים בשבילם, כל הסיבות ללמה אנחנו ביחד.. כל הסיבות למה לא לוותר. בחיוך אחד קטן וקסום, שמעלים את כל סימני השאלה.. פעם אחרי פעם. ובכל פעם אני מופתעת מחדש מהעוצמה של הדברים הקטנים בחיים, מהאושר שהם גורמים. כמה מתח נעלם כשצוחקים ביחד, כאילו כל הבעיות זזות לצד ומפנות את הדרך לרגע אחד של קסם. החיוך שלו משכיח ממני את הצרות ומזכיר לי נשכחות. מזכיר לי שאנחנו לא כאן במקרה, שרצינו להיות כאן ורצינו להיות ביחד, מעלים את הכאב ומעלים גם את הפחד. והמבט שלו כשהוא מסתכל עליי לפעמים.. כשאני מחייכת, מזכיר לי שגם הוא לא כאן במקרה. הוא בחר להיות כאן - איתי. ולא.. זה לא מובן מאליו, כל מה שיש בינינו.. כל הקשר הזה הוא לא מובן מאליו. מי שמסתכל מהצד לא מבין מה אנחנו עדיין עושים ביחד. ולפעמים ברגעים של שבירה גם אני לא רואה בבירור. אבל אני יודעת למה. לוקח לי יום יומיים עד שהכעס מתפוגג כדי לחזור אחורה לזכרונות שנראים כאילו נחתכו מקומדיה רומנטית ולא קורים במציאות. יש לי סיבה, יש לי את כל הסיבות... למה כן להיות כאן ולמה כן להמשיך לנסות. אני מאוהבת..