אני מנסה להתאושש מזה, מהתקופה המזעזעת הזאת, שלקחה לי את כל האויר. אני מנסה להיות אופטימית, לראות שהרוחות נרגעו ובעיות נפתרו.. אבל אני לא מרגישה כאילו זה הסוף וכבר אין לי כוחות להתמודד. אני מתפתה לברוח מזה. לקחת את כל השברים, כל החתיכות, כל מה שנשאר לי וכל מה שנשאר ממני...  ולברוח.. אני תוהה איך פעם חשבתי שאני חזקה.. ואומרת לעצמי שזה בסדר להישבר או ליפול מידי פעם.. פעם ב.. ושהרי ככה מתחזקים ולומדים מטעויות, אבל אין לי כבר כוח. אני מרגישה בתחתית. כאילו כל מי שסביבי נפגע, כאילו כל מה שיש לי לתת זה רק הרעל שבתוכי, שהצטבר בכל התקופה הזאת. לא נשאר ממני כלום, גם לא טיפה של אהבה או הערכה עצמית. ולשם שינוי, זה לא בגלל מישהו. אני מנסה להתעלות על עצמי, לסיים מה שהתחלתי... אבל אני תוהה אם זה מה שרציתי, כי גם אם כן, בטוח שלא ככה רציתי את זה. לא רציתי לסיים תואר רק בערך, ושכל שנה אני על תנאי, כל שנה יותר קשה ויש פחות מוטיביציה ואני קורסת תחת עצמי ותחת תחושת הכישלון. אני לא נושמת בצורה סדירה, אני מאוכזבת מעצמי וזה משתק אותי. במקום לפעול כדי להצליח, נטולת מוטיבציה אני מרסקת את עצמי תוך ביקורת עצמית הרסנית.. ובמקום להתאושש, אני נגמרת. קשה לי להמשיך הלאה, אני נתקעת על הכישלון וקשה לי להרפות ממנו. קשה לי להבין שעוד לא נכשלתי, שאני עוד יכולה להצליח.. אני מוותרת. מוותרת לעצמי... מוותרת על עצמי.

ואם אין אני לי, מי לי?