|
 כינוי:
בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2008
אני סתם משאירה אותו בחיים, הוא חלול. צמח. כבר מת מזמן..
כמעט כמוני, או לפחות ככה זה מרגיש.. לא יודעת. אני אולי עוד צעירה מידיי בשביל שביזות. אבל ככה זה, לא יכולה לשלוט בזה. זה מרגיש רייקני. ותכלס זה תלוי בי. ואני יודעת.. אבל בכל זאת.. איפשהו, איכשהו.. משהו בתוכי נשבר. החיוכים שלי הופכים ליותר ויותר נדירים. ואני מרגישה שמנה ומכוערת. לא שאני נראית שמנה ומכוערת... אבל לא יודעת. אני קצת הולכת לאיבוד. לא יודעת. הופכת לאנטיפטית שוב. מין אדישות שכזו שבכלל לא מתאימה לי. הכל פשוט על הזין שאין לי.
אנערף, אני חושבת שמזמן לא אמרתי...
דכאון.
יש לי קטעים שאני מרגישה כל כך לא קשורה וכל כך לא שייכת. ממש כמו עציץ באמצע של חדר ריק.
משהו אבד.
"תכף זה יעבור. תכף תכירי יותר טוב אנשים, תכף תתרגלי, גם אני כשהתחלתי סדיר הייתי חוזרת עייפה ולא היה לי זמן לכלום, אבל את תתרגלי ותתחילי לחיות."
משום מה אני לא מרגישה ככה. לא לחיות באמת, כי בעצם כל מה ומי שאני יכולה לחיות ולהנות איתו נמצא במרחק אוטובוס או אפילו כמה. ולמי יש כוח להיסחב בעוד אוטובוסים אחרי שחוזרים מהבסיס? לא יודעת.
קיצר, למי אכפת..
יהיהטוב..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
