Maybe I have had enough,

After all I'm not that tough.

I can't turn my back and run,

Not from all the things I've done.

 

Here we go again,

Fighting till the end.

We don't think that we're just might…

'cause every one of us is right.

כל דבר נראה פתאום יותר מידיי סתמי. אני לא יודעת למה, אבל זה פשוט ככה. במילים אחרות- אני משועממת.

לא בא לי סתם יציאה, סתם לקום בבוקר, סתם לראות אנשים. לא בא לי שהכל יהיה כל כך סתמי וחסר משמעות.

בא לי על חיים. בא לי לרקוד לעשות שטויות, להנות ובקיצור לחיות.. ואני מרגישה תקועה כבר. תקועה במין תוך בועה כזו עם אנשים שאני מוצאת את עצמי כל כך רחוקה מהם לפעמים. עד כדי כך שאני לא מבינה איך זה שאנחנו עדיין נפגשים. הכל כל כך ישן, משעמם ושיגרתי. בא לי להתחדש!

אבל זה בסדר, כי גם החיים. ככל שיום ראשון מתקרב אני קולטת עד כמה הצבא בעצם גוזל. אפילו שזה יומיות.. נראלי שדווקא הייתי מעדיפה בסיס סגור למרות הכל. זה קשה לחזור ולנסוע כל יום, לחזור הביתה ועדיין להרגיש שזה לא באמת החיים, זו רק טעימה מהם ואח"כ צבא, שוב, ושוב ושוב... כבר עדיף ברצף, כבר עדיף לטעום מהחיים רק פעם בשבוע, ולנצל אותו כמו שצריך ולא להיתקע בבית בלי שום דבר לעשות.. מה גם שפתאום מעריכים יותר את מה שיש בבית, את החברים.. אני חושבת שזה קשה יותר ככה..

כן מתגעגעים, אבל זה מה שעושה את זה כל כך טוב כשרואים שוב את כל אותם דברים שהתגעגעתם אליהם בעצם. והמשפחה, זה שונה.. גם הם מעריכים אותי אחרת.. אחרי הכל, הכל טמון בגעגוע. כשחוזרים כל יום, יש יותר על מה לריב, צריך בכלל לפרט? לא נראלי. לא יודעת. לא רע לי בצבא, אבל רע לי מה שהוא גורם. מצד שני יש גם את הדברים הטובים.. למשל שכשאני שם, אני לא חושבת על החיים יותר מידיי או על בעיות, לא מהרהרת יותר מידיי על שטויות או סוגיות מטופשות. לא מוצאת זמן להסתבך בתוך עצמי כמו שאני מסוגלת ועושה, ואם הייתי בבית? הייתי משתעממת. זה לא הפואנטה. לא יודעת, כמו שאומרים, לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו.. ואחד החסרונות שאני שונאת בצבא, הוא שהוא בעצם מכריח בנאדם להתבגר, ואם לא להתבגר, אז לפחות לשחק את עצמו בוגר. לא יודעת זה פשוט מתסכל, וגם יוצא להיזרק ככה למים על עיוור לפעמים, מכריחים אתכם להתמודד עם דברים, גם אם לפעמים אתם לא בדיוק מבינים אותם.. פשוט, לא משנה כמה תרצו או לא, אתם תצאו משם בוגרים יותר.ובסדר, על זה כבר התגברתי.. זה היה צפוי. אבל פתאום לא באמת יש על מה לדבר, לא על החיים או על נושאים ברומו של עולם, כי אתם לא יותר מידיי מודעים לעולם.. אתם יודעים כמעט ורק צבא ומה עשיתם באותו היום, איזה תקלות פתרתם ומה נשאר לכם לעשות, ומה יקרה אם מ"צ תתפוס אתכם לא מדוגמים. ואח"כ כבר לא יהיה צבא, ולא יהיה מי שיבוא ויגיד לכם מה לעשות, עד שכבר התרגלתם לחיות במסגרת. שוב נזרקים למים, אבל הפעם זה החיים, ופתאום תאלצו לחשוב יותר חזק, וכל הזמן. ורק על החיים, ועל מה שבעצם יהיה בהמשך. העתיד. עליכם, על האנשים שאתם אוהבים, על עבודה, דירה וכל הבעיות שמסביב. ואז כבר תתגעגעו ותחשבו, "אולי היה קל יותר בצבא.." כמו שעכשיו כולנו חושבים "היה קל יותר בתיכון, לא אכפת לי לעשות עוד כמה בגרויות, רק תחזירו אותי לשם."

והכי חשוב, ושוב, כמו שכולם אומרים...

הכל עניין של זמן :)

אבל היי, אני אופטימית