החכמה היא לא לחשוב על זה

הכל התחיל לפני שבוע כשפגשתי פייה קסומה.

הולנדית בת 23, בלונדינית יפה, גבוהה, חטובה, אלילית, מבריקה, מודעת ומוארת (שזה מאוד נדיר). אחרי שזרקתי לשותף שהיא מדהימה ישירות מעל הראש שלה, גיליתי גם שהיא שנה וחצי בארץ, ודוברת עברית מצויין..

אני פוגש הרבה אנשים מוארים לאחרונה, אולי מאז הפוסט על הארה אלוהית משהו קרה ביקום. אולי סתם אני לוקח את השיחות לשם,. אולי אני פשוט שם לב יותר.

אולי, בכלל החיים שלי הזויים לגמרי.. :)

סתם עוד 48 שעות.

חיי מרווה הפיגמנטים, האיש והמותג.

סטיילינג

ארבע, לא עוד מעט חמש שנים שאני לא צופה בטלווזיה. לא בשום סדרה, בקושי בחדשות של הסופשבוע. בבית אין לי טמבלוויזיה כבר 4 דירות ברצף. כלומר, לפעמים יש קצת בסלון, אבל אני לא יושב שם, לפעמים יש אנטנה אבל היא לא מכוונת. לא קורא עיתונים, לא מתעניין במיינסטרים. לא משתין על טרנדים. הכל שבלוני, הכל לעוס, הכל אותו הדבר.

80 אחוז מהתוכן של עיתוני-היום מטרתו היא לשמור את הציבור במצב של פחד. לא סתם קוראים להם "אדומונים". שיקנו, שיבקשו עזרה.

פעם הייתי קבור לי בעולם הטכניון חסר הבנות, בעולם קונספטים פנימי מוזר. מנסה לכתוב פוסט בלי שום עריכה, ישירות לתוך קופסאת הטקסט. למה מה כ'פת לי.

והנה, אני חוזר מפגישת סגנון עם זוג סטייליסטיות, הנה אני מתחבר לכל אנשי המדיה, הנה אני גר בשנקין כבר שנה, בלוג השנה של 2006, בלוג החודש של ינואר 2008.

הנה, אוטוטו, אני שם. כוכב מיינסטרים עולה.

(פיהוק)

סאותפארק

קונה לי חצי מנת פאלפל, רעב ואין כסף. מנת פלפל מזדיינת, אפילו לא משביע, עולה 15 שקל, עם פחית שתייה, 20 שקל.

כלומר, בארץ אם אתה עובד שעה (ומשתכר לפחות מינימום) אתה מקבל בקושי ארוחת צהריים מהאוכל הכי זול ולא משביע האפשרי. בארה"ב על 20 דקות עבודה של מהגר לא משכיל בלי שפה אתה מקבל המבורגר ענק, שתייה, סלט, פאי והסתיידות עורקים. קשה, קשה לחם עבודה.

למרות האיורים המפגרים של כיתת מלאכה בכיתה ו', סאות'פארק פשוט סדרה קורעת מצחוק...מבריקה, פתלתלה, מפתיעה, יצירתית ומופרעת מאוד.

בטח כמות הסמים שהיוצרים עושים שם לא הייתה מביישת אף סטארטאפיסט עם אגו טריפ פוסט-גיוס.

כמסתבר אורך שרשרת היצירה, מרגע תחילת הבריינסטורמינג ועד להסרטה אורף פחות מ5 ימים...תיתוח ברמה.

יזמות

אני כבר לא מרשים ת'צמי.

כותב תוכנית עסקית על מיזם א' בבוקר, וכבר קופץ לפגישה עסקית על מיזם ב' בצהריים.

כל היום עסוק במחר, אבל תקוע בהווה. מבזבז זמן על מקסמי שווא. עד שאחד מהם יתפוס.

אגב יזמות טכנולוגית, מזמן לא כתבתי על קצת רכילות בבלוגספירה.

זוכרים את אריקון?  בלוג מפעם. מורבידי, מתנשא שבנה לעצמו קהל דרך רימוי של מד הכניסות בישראבלוג. אחד הבלוגים היחידים שמתקרבים לרמת ההתנשאות, הניהליזם, הציניות והאיכות שיש לכם פה ב"חכמה היא לא לחשוב על זה"....

אחה-ם.

בחולופן, הוא הצהיר כחלק מהמניפסט מטרה לחיים שלו שהוא מתכוון לעשות 5 מליון דולר ב5 שנים. והנה 4 שנים אח"כ, הוא הצליח. בטח מילא את הסכום הזה לפחות 3 פעמים. (מה גם שלבן אדם יש את הרזומה הכי מרשים שקראתי בחיים)

כמות הרעיונות, הסטרטאפים, המיזמים, העסקים והעבודות שאני קשור אליהם מטממטת לי את החושים. כל כך הרבה פוטנציאל, עשיר על הנייר כבר כמה פעמים.

שורף את הנייר כדי להתחמם בחורף. אין משכורת. חאלס. כמה אפשר לרכב על הגל הזה, כל ההצעות האל ושזורמות לא מזיזות לי את קצה קצהו של החוי בלאט. ססעמק. נמאס לי לשחק בקקי. בכאילו. בנדמה לי. אני לא עשיר מספיק בשביל להמשיך במשחק הזה.

אני צריך לחם, ואני צריך אותו אתמול. לא "החברה תבשיל תוך כמה חודשים", ולא משרות רעב מעפנות עם פוטנציאל.

לכל כך מעט אנשים יש חוש לעסקים, ואכן הם תקועים במרוץ העכברים.

אבל יש יתרון במיינסטרים, שימוש בתשתיות קיימות. משלמים שם ממש טוב.

אני מתחיל לשקול ברצינות התכנסות וויתור, פשרה על משרה מלאה באיזו חברה משעממת. לעשות מה אומרים לי, בתקווה במשרה חלקית, ולקבל את העשירון העליון שלי בחזרה.

עצלנות צריכה תשתית כדי להתאושש, ותשתית מייעלת את המוטיבציה לברוח ממנה.

מי או מה יתפוס אותי עד אז אלוהים גדול, אבל הראיונות כבר התחילו.

חבר שאוהב להחליף איתי ציטוטים אמר שמתי שאתה מרגיש נח להראות חלש, אז אתה בשיא כוחך. אז הנה.

חרא. חיות של מליוני דולר שטות מעלי, לפחות פעם בשבוע מאינסוף מקורות שונים, מנסה לקפוץ, להתלות על אחד מהם. כל פעם נופל עם קמצוץ פרווה ביד. עם כמעטים. עם טעם של עוד. 120 מיילים מחכים שאקרא אותם, הכל אותו חרטה.

שבוע ראשון וראיון אחד. שבוע שני וכנראה איזה 4.

נמאס.

מחפש עבודה.

מוכר את נשמתי.

חורף 2005, ישיבא גדולה בירושלים, מרווה פעור עיניים מנסה להבין.

מרווה: הוי, רבא צדיק , אז מהי משמעות החיים?

-קיום מצוות השם, כמובן.

-למה, יש לך רעיון יותר טוב?   הוא שואל  בהיסוס.

מממ...אני חושב ש.  אני חושב שכן.

(ואם אתם חושבים שאתם מוכנים לזה? אתם כנראה טועים..)

אמרתי לו שכל פעם שאני מתחבט באלוקיות הקב"ה אני נוהג להמתין ליום גשום ורטוב, ולוקח אוטובוס לראש הכרמל.

שם, אני לובש את שריון הנחושת המהודר שפרייצ'ט הביא לי וממתין לסופת ברקים נוראית במיוחד. כשהכל סוער מספיק, אני נעמד בראש הצוק, מביט השמיימה וממתין...

אם כלום לא קורה, אז אני נפנפף באצבעי בהתרסה מעלה וצועק: "כל האלים זונות!!"

אם אני מצליח לחזור הביתה, אז למדתי משהו על הקיום של האלים.

אם אני לא, אז למדתי משהו על הולכה חשמלית. ריחות של בשר שרוף ועל האגו של האלים.

משמעות החיים

עם זאת, מאז שתרמתי את השריון שלי לגנבי מתכת מוכי קאסמים בשדרות, נאלצתי לפנות לפילוסופיה כמוצא.

אז מהי משמעות החיים?

בחורות איכותיות מכריזות תמיד כך על עצמן,
זה הרי תרוץ פנימי סביר לסיבה לבדידותן
יושבות בוכות ומתיפחות, מה נורא הוא גורלן
ותוך כדי מסננות גברים שרוצים את חברתן

רומנטי ורגיש, וטוב עם ילדים,
אחד שיש לו לפחות הרבה מאוד חתלתולים
אמרה הבחורה וניתקה את השיחה
הוי כמה חבל  שעל ישבני הענוג לא נחה לה

סטירה

כותב שירים, קונה לה מתנות, עושה לה שיעורים
אפילו שוקולדים משוויץ הביא לה עם פרחים
אבל היא אינה שמה לב, הרי היא עסוקה
למשוך את תשומת לב המאבטח בקניון
שלא שם לב לקיומה

ואז יום בהיר אחד,

איזה אושר, זיונים ובולבולים
עם אופנוע ושיער פנים, מגיע
האביר גב-גבר, גם שרירי, גם אלים
מתעלם ומעליב, מקלל ומאשים
עד שהיא נשברת,

ונמסים לה ב-תחתונים

הוא מזיין שוכח, שוכח מזיין
ואז הולך לחברה שלו שאת שמה

לא טרח לזכור גם כן

הוא גב-גבר מנצח במשחק של הבנות,

כי את הנוסחא למד מזמן,

אין יודעות הן, מה הן רוצות

הו גורל אכזר ומר, התייפחה הבחורה,
למה כל הגברים חזירים וחסרי מילה,
כוסי ענוג ואיכותי מכדי לסבול את המציאות
אחזור ואמלא אוני הנשי
ואסנן לי חול, גברים איכותיים,

ומציאות.

אני מביט מטה לכר הדשא הרענן שמתחתי ,מחייך לאיטי ,יודע שגבעות דשא כל כך מושלמות לא קיימות במציאות.
אני ממקד עיניי בדשא ומתרכז חזק. אט אט הלחץ שהאדמה מפעילה על כפות רגלי דועך באיטיות, משקלי עוזב את גופי, אני נהייה קל יותר ויותר עד שאין לי כלל משקל.
אני מתנתק בהדרגה מהדשא ,מרחף בקלילות ,בעדינות. באיטיות נצחית אני נוסק מעלה ,לשמיים ,כבר יכול לראות את קצוות העצים ירוקי העד של היערות הרחוקים ,את העמקים שבהם האיכרים עובדים את השדות ליד הנהר הגדול ,הציפורים לצידי שטות בלאט בים האוויר הנעים והקיצי.
לפתע מטוס בוכנה צורמני, מזהם, מלא עשן שחור, חולף לצידי. העשן חונק את הציפורים חזרה לאדמה, ומכסה את הנוף הנפלא באבק סמיך ומחניק של נפט שרוף.
המטוס מטרטר ושורק קרוב כל כך לאוזן ,מכאיב בעוצמת הקול המזמזם המטריד שלו.
אופ עם השעון הזה!

עוד לילה נגמר כל כך יפה, קסום. עוד יום מגיע, עמוס כל כך, מהפנט בלוח הזמנים שלו . דורש לא פחות מהשקעה מוחלטת של תשומת הלב ,כפי שרק לימודי הנדסה יכולים לדרוש.
לא עשיתי שיעורים בפיזיקה קוונטית, אני לא יודע כלום בהסתברות, אני אכשל במבחן, אין לי חברה כבר שנה וחצי ומרוב רחמים עצמיים כבר שכחתי איך לחייך. מתחת לאדמה באור לבן מלאכותי, אני יושב ומעתיק שיעורי בית.
אני זוכר ששמחתי פעם. כשאני מביט בתמונות האלו שהייתי צעיר. פעם היה לי שיער, פעם הייתי פחות שמן, פעם נראיתי כל כך שמח ,מאושר. האם באמת חייכתי ,או שזה היה בשביל התמונה בלבד? הידע הזה אבד, ממש כמו האיש החייכן ההוא בתמונה ,חמק לו לעבר ,לשכחה, מת. נעורים מלאי פוטנציאל מתחלפים באשמה ושנאה עצמית.

כבר יום שלישי היום, צריך לבקר את סבא בבית החולים.  סבא הוא השארית היחידה מהמשפחה שלי. מה שנשאר אחרי שהמטוס של הסוכנות היהודית ,שהיה אמור לשמח ולאחד את כולנו במחווה מיוחדת של שרת הקליטה ,יורט מעל הים השחור בגלל איזה רוסי שיכור ומערכת נשק מתפוררות.

סבא עבד קשה כל החיים בסחיבת ארגזים, בהעברת דירות,. אני זוכר איך הוא היה מעלה דודי שמש בבניינים של עשירים בת"א קומה אחר קומה ברגל. נאנק מהמשקל בבכי מופנם. הכל בשביל שהם יוכלו להתפנק בג'אקוזים משיש ביבוא אישי, לשבת בפנים ולחשוב על מה ילבשו הערב.
כל זה הוא עשה בשביל לחסוך מספיק כסף ,כדי שלנכדים שלו יהיו הזדמנויות שונות משלו . בשבילי.
הוא לא רצה לראות את הדור הבא אחריו חוזר כל ערב הבייתה כל כך עייף, עד שאין לו כח לאכול או להתקלח, רק בשביל להקיץ לפני אור הבוקר לעוד יום חסר עתיד. הוא רצה שהדור שהוא משאיר יחייה באותן דירות שהוא רק חל,ף דרכן, נזהר לא ללכלך את השטיח. הוא רצה שאוכל להקדיש את זמני ומרצי לטיפוח טעם בבחירת שיש איטלקי או להתגנדרות ליציאות שהוא בצעירותו יכל רק לחלום עליהן.

והנה אני כאן ,שותה מרק דלוח בבית החולים, ממתין שסבא יצא ממהחוקן השבועי שלו, מרק שקניתי בפרוטות שמשרד הקליטה פיצה אותי. אותו משרד ממשלתי שרצח לי את כל המשפחה כשהתקמצן על הכסף בטיסת שכר עלובה של מדינה מזרח אירופאית מושחטת. עוד שנתיים יגמר לי הכסף ואצטרך לצאת לעבוד.
אבל אני יודע שאני בחיים לא אסיים את התואר בזמן. אני עוד צריך לחזור שוב על 4 קורסים, ובטח אכשל שוב בלפחות 2 מהם. 
אני יושב ליד מיטתו האוהבת וחושש. עוד מעט סבא יביט בי בעיניים האוהבות האלו שלו ,וישאל אותי איך הולך בלימודים, אני אומר "בסדר" כמו תמיד ,והוא יהנהן בהבנה. ואז אשאל לשלומו והוא יעודד אותי ויאמר שאין מה לדאוג.
הייתי שם כשהרופאים סיפרו לו שהגידול במעיים שלו ממאיר, כשהם אמרו לו שהצואה שלו מזהמת לו את הדם. הבטתי בפניו הבטוחות כשהם אמרו לו שהביטוח לא מכסה את עלות ההשתלה ,שההשתלה עולה לפחות כמו שכר לימוד לשנתים הבאות. הייתי שם כשהוא אמר להם שלא יטרחו לחפש תורם.
"אני יודע טוב מאוד מה לעשות עם הכסף שלי" הוא הטיח ברופא המופתע.

האחות השמנה נתנה בי מבט מוזר, משתהה. כאילו רצתה שאגיד משהו. היום ניסו טיפול ניסיוני לחלולים סופניים במחלקה וסבא לא קיבל את זה טוב. היא ידעה. ואני ידעתי שהיא יודעת.
"הורדנו אותו ממשכחי כאבים, הוא עומד לחזור להכרה בקרוב" היא אמרה במבט עצוב של חסור אונים.
ישבתי לידו והחזקתי לו את היד ,הערצתי אותו על חוסר הפחד שלו מהמוות, מהכאב, על ההשלמה שלו.
ידעתי שהדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים זה התקווה, זה אני. 
הרופאים נתנו לו 8 חודשים עוד שנה שעברה ,ולא הבינו למה הוא עדיין תופס להם מיטה במחלקה. אבל אני ידעתי טוב מאוד למה. הוא מחכה לי. רוצה לראות אותי מסיים ,מצליח מתחתן ,כדי שיוכל לעזוב  את עולם הסבל שלו בשקט. עם תחושה של סיפוק והשלמה.
כל כך לא רציתי לשקר לו שוב, כשיתעורר וישאל את השאלה הסתמית והנוראה ההיא, ובמקום להגיד לו ששאני שמן ומקריח וטיפש ובודד אני אשקר.
רציתי לברוח משם ולהתקשר אליו מרחוק, להגיד שאני מצטער שלא הגעתי, ולשלוח לו משהו מיוחד להראות לו שאני מוקיר אותו גם כשהוא לא אומר או שואל כלום בחזרה.
אבל זה היה מאוחר מדי, הוא כבר פתח את העיניים, כאילו תזמן במיוחד את העניין בשביל להעצים את הגוש הענק שעמד לי בגרון.
בלעתי.
התאמצתי לחייך, לזרוח בשבילו.
"מה שלומך ,סבא?" ,שאלתי ,לא מסוגל להחזיק את הכדור פרווה הענק שהיה לי בגרון. מנסה להסתיר את הרטט הברור שבקולי .
הוא שלח יד גרומה ומצונררת ואחז באבהות בידי. מתפיח את הכדור לאשכולית בינונית. לא משנה כמה ניסיתי להראות תקין, הוא קלט אותי ישר .הוא תמיד קלט אותי.
-"הכל בסדר איתך ארז?"
הבטתי בו, מנסה למצוא את המילים. מנסח אותן בראשי, מוחק ומנסה שוב. הוא פשוט שכב שם והביט בי בסבלנות. שומע כל מילה שלא נאמרה.
כדור הפרווה גדל עכשיו לראקון שלם. לא יכולתי להחזיק יותר ופלטתי אותו החוצה בפרץ של דמעות.
בכיתי ובכיתי, כמו שלא בכיתי מאז טקס האזכרה המחורבן שהיה בהר הצופים, רציתי כל כך לספר לו.  שאלו לא החיים שלי, שמרגע לחיצת היד ההיא לשרת הקליטה בירושליים לא נגעתי באף בחורה כבר שנה וחצי, שחוץ מלאכול ולעשן שום דבר לא כבר לא עושה לי טוב. שהוא צריך נכד אחר להאחז בו. מישהו שאינו אני, מישהו ראוי יותר. כל כך רציתי שיתמוך ,שיבין .   
כל כך רציתי לספר לו, ולא אמרתי כלום. ידעתי עד כמה זה יפגע בו, בגאווה, בתקווה, בסיבה שלו להאחז בחיים.
הוא הביט בעיני בחמלה האינסופית שלו, והבין הכל. הוא ידע.
הוא השלים.
דמעה גדולה חמה ואיטית זלגה מעינו הזקנה.

סבא נפטר באותו הערב.
6 שעות ישבתי מייבב ליד מיטתו, מרגיש את חוםפ גופו הארצי דועך לשחור הגדול שאפף אותי מכל כיוון. מאוכזב מעצמי הרגשתי חור גדול שחור וקר נפער לי במרכז הלב.

10 חודשים אח"כ אני ממתין בראס-אל-שטן. שמן ב12 ק"ג וקירח לגמרי,. ממתין לבד בצד הדרך ומוצץ את בדל הסיגריה האחרון בחרדה.
קבעתי עם אחמד שיביא לי את החבילה ב6, בד"כ הוא מגיע בדיוק בזמן. מה לעזעזל גורם לו להתעכב?
כבר יכולתי לדמיין את רעשי המנוע של טנדרי המשטרה המצריים. ענן אבק מרוחק ומרעיש התקרב אלי. הרמתי מהרצפה את הבדל הכבוי וניסיתי להדליק אותו שוב.
בחצי שנה האחרונה, מאז שסוריה התחילה להפגיז בגולן והמדינה סגרה את כל המעברים הקרקעיים שלה לאזרחים מחירי הסמים ממש הרקיעו שחקים. אף אחד לא יכול היה לצאת ולהכנס מהמדינה, אף אחד חוץ מאזרחים זרים כמובן. כבר 6 שבועות שלא הגיע שום משלוח של קוקאין לתל אביב, 6 שבועות והמחירים שילשו את עצמם. זו תהייה המכה הכי הגדולה שלי , הרגשתי את זה מגיע. את החיים שלי לשנים הבאות משתנים.
איזה יופי שירשתי מסבא את האזרחות הצרפתית שלי. הנה, גם כאן הוא עדיין ממשיך לעזור לי.
מרחוק, ענן האבק התבהר. משום מה אחמד הגיע הפעם בליווי של עוד עוד 2 ג'יפים, לאחד מהם היה כתוב משוה כחול בצד.