החכמה היא לא לחשוב על זה

נראה שהרבה אנשים נורא מעריצים אותי.

או נורא שונאים אותי.

או נורא אוהבים אותי.

או נורא מסוקרנים ממני.

יש להם איזשהו רגש נורא חזק לנוכחות שלי.  אין הרבה אפור, אני מזעזע אנשים מהריבוע שלהם כהרגל אגבי.

הבחורה שכתבה עלי בנענע די זעזעזה אותי ברושם הנורא חיובי, ונורא שלילי שהצליחה לקבל. העריצה ופחדה ממני.

היא לא מבינה איזה בדידות ואחראיות מגיעות עם זה.

אולי הבוטות שלי בביטוי האמת, הזכּות הנדירה בה אני רואה אותה מעוררות כבוד. לעיתים אותה בוטות יכולה גם לפגוע בֱּנים שהוסתר כל כך טוב, שאף אחד לא ראה במשך שנים, גם לא בעליו.

אולי אני מביא אנשים לנקודת שבר זהות מהר מדי.

אולי כי אני מנסה לבחון את גבולותיהם.

אולי כי אני משועמם מהתנהלות שיחה סטנדרטית על מזג אוויר, מבחנים, חדשות. סתם לדבר כדי להרגיש שיש תקשורת. לשמוע את עצמך מלהג ומפטפט בחזרה. לשרת איזשהו אי בטחון שאני לא ממש מכיר.

הפה נפתח ונסגר, אבל אני בכלל לא שם. כבר שנים.

ןאף אחד לא שם לב.

אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אני רק רוצה להכיר אותו. לדבר על הבלים לא מייצר הכרות, למרות שהרוב מאמינים שאם עושים את זה מספיק זמן אז כן.  

אולי כי אין לרוב האנשים שום דבר נוסף להציע.

אולי אני באמת מאוכזב מהעולם. מבני אדם.  (הבלונדה אמרה לי לא פעם, בלי להבין שהיא אחת הסיבות המרכזיות)

אני משועמם מסתמיות.

אולי אני צריך ללמוד לקבל את כורח הקיום שלי, בין אנשים כמותם.

אנשים לא מחפשים אמת, ולא מחפשים צדק, הם מחפשים להרגיש טוב עם עצמם.

גם כשזה כולל לינץ' נוראי למי שנראה להם כמשת"פ.

כי מישהו צריך למות, וכי יש יצר נקמה באוויר.

זה מספק את היצר, ולעזעזל עם האמת. כולם מרגישים טוב יותר. (חוץ מהגופה החרוכה והמבותרת).

שנאה היא רגש מלכד. 

שייכות לקבוצה נותנת בטחון.

בטחון זה כיף.

אני יודע!

בוא נחפור מנהרה למחסום קרני, נעשה פיצוץ ונייצר אבטלה ל30 אלף תושבים עד החורף!  

הגיוני? לא.

 מלכד ומלא שנאה? כן

מה...אבל גם פצענו 2 חיילים, ותראו איזה כיף זה ..מפאלח בור מסכן פתאום יש לי מדים, נשק, אני חשוב, מראיינים אותי, יש לי סיבה לחיות.

השנאה.

הדחקה. הכחשה. אנשים מחשלים לעצמם אופי שלם רק בשביל לברוח מהאמת. מגדירים את עצמם דרך מה שהם לא רוצים להאמין שהם כן.

בנסיון שלי לעזור לבלונדה היא הסכימה שהיא תופסת את המציאות בצורה שלילית ושגוייה.

מניחה רוע, קנאה, עלבון וכעס איפה שאין נתונים אחרים כברירת מחדל. היסטריה וחרדה חברתית שכנראה נובעות מטראומת ילדות וחוסר אהבה הורית.

3 חודשים אחרי הפרידה הבנתי בשיחה איתה שלו היינו ממשיכים היא היה נצרכת לעבור משבר זהות שהיא לא רוצה לחוות, אותו שבר ממנו יווצר פרח חדש, שנקרא ...רוב הבחורות..  זהו משבר שמעולם לא הצליחה להשלים.

לעומת זאת, היא כן הספיקה להדחיק, להכחיש למסך ולבנות סיפורים חלופיים.

כולנו מספרים סיפורים, זה כורח אנושי, אבל הם כמעט אף פעם לא הסיבה הראשונית, הם תרוץ רטרואקטיבי של האישיות.

אלוהים הוא התקווה והמנחם הואניברסאלי. אבל הוא שקר.

אנשים לוקחים את הפנטזיות השקריות שלהם מאוד רחוק.

אתה לא יכול לפטר אותי..!

אני מתפטר!

צועקים לבוס שהם מתפטרים, ברגע שמקבלים מכתב פיטורין ולחבר שהן עוזבות אותו ברגע שהוא סיפר להן שהוא עוזב אותן.

בחורה יכולה לבגוד בחבר הטייס המוצלח הרגיש המתחשב האוהב שלה עם גבר נשוי וגם עם אשתו בו זמנית ועדיין להחזיק באמונה שהיא בסך הכל בן אדם די טוב, מתחשב ומוסרי. 

למה? כי הוא כזה חרא מניאק. 

למה?? כי לא החזיר לה את המכנס (שהוא קנה לה) שהיא שכחה אצלו, למרות שכבר עבר חודש מאז שהיא לא ביקשה אותו.  או משו.

אחח....גברים חארות.

אם אומרים שקר מספיק זמן הוא נהייה נכון.

אנשים כל כך נורא אוטומתיים, וככל שאני מבין את אלגוריתמי הפעולה יותר, כך קל לי יותר להתנות בהם תגובות.

זה הבסיס לאיזשהו גועל-פילוסופי ולריחוק שאני מרגיש כלפי הרבה אנשים. אם אני יכול לשתול בהם רצון ב3 דקות שיחה אז אין להם בחירה.

הם לא חושבים על כלום, אין להם דעה על כלום. הם עושים מה אומרים להם.  אלו רוב האנשים, גם האינטליגנטים, גם בטכניון.

מצטטים דעות פולטיות מהטור של אמש, מספרים לי בהארה תובנות שסיפרתי להם לפני שבוע.

אני מכיר כל כך הרבה טכניקות לתכנות נוירולנגוויסטי שאני מוצא את עצמי כל הזמן תוהה אם אני רוצה להכיר את הבן אדם, או לעצב לו את רצף התודעה לכיוון שיחה שישעשע או יתן לי משהו.

כי ברגע שמכירים את הבן אדם - הוא בד"כ מאוד דומה לממוצע הכלל אנושי של כל מי שהכרת קודם.

הוא לא יודע, לא רוצה לדעת ולא חשב אף מחשבה יצירתית בחייו.

אם אני מעצב - אני מוצא שאני מדבר עם עצמי. למרות שהוא חושב שהיה נורא מעניין.

פילוסופיה היא ה"תחביב" הנדיר ביותר בפלנטה.

אני יכול להיות נורא מקסים, כריזמתי, חמוד, משעשע וכובש.

אבל אין לי כח.

ככל שאנשים מגיבים לזה טוב יותר, כך אני נגעל מעצמי יותר.

ואז אין לי כח.

כשהיא שוב שואלת בחשש על סף הדלת: "עכשיו בכנות מה אתה חושב על השמלה שלי?"

היא פשוט רוצה שאת המחמאה הסטנדרטית הצפוייה תעצים ע"י סופרלטיב:

 "בכנות, אני באמת חושב ש...היא מקסימה עלייך".

ואז היא מרגישה יותר טוב עם עצמה, וזו בעצם המטרה...היא אף לא פעם התכוונה למילה הזו. אף פעם, בכל החיים שלה.

אין לי בעייה לפרגן, גם כשזה לא מאוד נכון.

אני אוהב לעשות לאנשים טוב. במיוחד לנשים. אשה מחייכת עושה לי טוב בלב.     (נשים דכאוניות זה נוראי)

אני פשוט לא מסוגל להקשר אנשים ללא ערך מוסף.

סקס ומחמאות הן מכנה משותף כלל אנושי להרגשה טובה, אז במה היא שונה מכל אחת אחרת, אם זה מקור ההנאה וההגדרה המרכזי שלה?

אולי אני צריך להיות פחות צודק ויותר חכם.

מי יותר מאושר?

הפילוסוף הצודק בדד במערה שלו בפאתי מכה (שבשקט בלילה מאונן), או הפוליטיקאי החכם שמכיר את האמת האישית של כולם, ומנשק תינוקות באוויר כרפלקס מותנה להבזקי ממצלמות (שבשקט בלילה מיבב)?

אני יכול להיות שניהם.

אני מסרב להיות באמצע. זה נראה לי כמו שקר.   (אולי קשה לי להתנתק מלהיות צודק..)

אני חייב לסמם את עצמי באפתיות בכדי להיות באמצע.

לזרום בקונבנציות של החיים, לעשות כמצופה, להתנהג כמצופה, לנהל שיחות מעגליות בנות שעות על שום דבר. אנשים נהנים מזה, לשחזר את העבר שלהם בהווה שוב ושוב. לפתור תשבצים פתורים, ולקרוא ספרים שקראו, הם קוראים לזה ה"חיים".

אם אלו החיים, אז החיים משעממים אותי.

Maybe I am too smart for my own damn Good

הטכניון, והבדידות עושים לי המון רע. צריך לעוף מכאן, ומהר. לתיאלנד או משהו.

אני בדירה רק שבועיים וכבר הכל חוזר אלי.

אולי אני צריך להשקיע את המרץ השכלי שלי בלימודים ולא בפילוסופיה.

כן, זה מה שאלך לעשות.

אני מתנזר מהבלוג הזה חודש.

[אפרסם רק דברים שכבר חתמתי ממזמן. הזדמנות טובה לניקיון]

:-)  !!

האמא את האב הבריחה
ולילדה גרמה עצב רב
בלי אחים או אחיות היא חייה
לבד בדד, אף בלי כלב או חיבוק
רק גב.

האמא את הנערה נטשה
ובכך גרמה לה עצב רב
לבד, בודדת, בדירה מהוקצעת
ישבה ומיררה עד עב.

חיילת בודדת גדלה לסטודנטית למדעים
והאמא עדיין שם למרר לה את החיים
פעמיים בשבוע מתקשרת מעבר לאוקינוס לצעוק
ואז מנתקת בלי לרגע לחשוב, להרגיש

לשתוק

גדלה הילדה והפכה לאישה
ולפתע אין אף אחד שיהרוס לה
את שהיא עושה
מתוך אינרצייה והרגל
חיש מהר מצאה פתרון!
היא לבד תמרר לעצמה
את כל מה שאמא ראתה לנכון.

יבוא איש אוהב, ואפנה לו הגב
אתקשר לאבי אחרי 10 שנים
ואז ואבריז לו בהינד עפעף
ינסו לי לתרום, לתת ולחבק
אתעלם ואשלחם חיש מהר
כעמלק. הרחק הרחק
אופס..סליחה..חיחי, התפלק.

ושוב התפלק.

חצי המשפחה את החצי השני

שונא

הסבא את אחיו לראות

לא רוצה

את שייר הבשר היחיד שנותר

רואים כל שבוע, אבל אף אחד לא מכיר

וממשפחה גרושה מגיל צעיר

תמיד יצא

דטרמיניזם לבדידות, בכל עיר.

היא רוצה אהבה, אך לא לאהוב
רוצה לאהוב, אך לא ברחוב
מסכימה בפרטי, אך לא באמת
מסכימה באמת - ולא שמה זין
או מנסה לשמר
את כל מה שטרם טעם נחת זרועה
והנה.. כבר מת.

הרגשתי צורך לפרסם, לנקות את כל חצאי הפוסטים. להרגיש סגירה.

בינתיים זה עובד.

מכל זיוני הקיץ, אני רק מרגיש בודד יותר.   יותר מתמיד, מחפש אהבה.

בנות ילדותיות הן כל כך עלובות נפש.

כל מיני בנות 24 שחיות בבועת ההורים. ללא השכלה, ללא שאיפות, מתעסקות בסרטים מצויירים, עם עולם אסוציאציות של תיכוניסטיות. 4 שנים תקועות בכמה חודשים של אחרי צבא- חו"ל -לפני לימודים. באבטלה. נסחפות אחר מפרנסים.

איכס.

נשים יכולות להיות כל כך עלובות לפעמים.

נראה לי שהייתי יוצא עם בנים לולא הייתי כל כך אוהב שדיים.

על נסיכות בארמון
לא שומר תמיד דרקון
הוא לא תמיד קיים

הוא לא תמיד קנאי
והנסיכות לא בהכרח רוצות
להרגו, להנצל, להפליג משם
ודי

שנה שעברה פגשתי אותה
יפה ועצובה

סגורה קרה ישבה לה והירהרה

בעיקר על סקס ועל אהבה.

בתוך אי קטן ומנותק,
בינות לחרבות גשרים שרופים
עמדה דומעת עם גפרור

והביטה בשֱנק
על מצבה מעורר הרחמים

היקום התנכל לי שוב!
הרי לא עשיתי שום דבר
כולם עזבו אותי לנפשי
כאילו שהתכוונתי שאמרתי להם
עופו כבר

שוב ההיסטוריה שלה חוזרת
והיא עם גרזן מדמם ביד
לא מבינה, לא קולטת
איך יכלה לחיות היטב,

לו פשוט פיטרה את הצייד

בינות לאיברים כרותים
בשלולית של דם עומדת
מאשימה את הגרזן

שאת הענף עליו ישבה כרת
ובלי עיניים מסתכלת

על כתפה, שאליו מחוברת

ידו של הצייד

האשימה את הגלקסיות, הכוכבים ומשפחתה
האשימה אפילו את אביה
שאותו מעולם לא ראתה
האשימה את העמוד על שנתקע במכוניתה
האשימה את כל הקוסמוס הפאסיבי
ולא הבינה את שעשתה,

את אשמתה.

הביטה בגופות החרוכות

על פתחי הגשרים הבוערים
הביטה בפני האבירים

התמימים הנועזים והמבוהלים
בשינייה האדירות שלפה כידון ישן מקצה זנבה
בלי לראות שעל הכידון היה כתוב

"לנסיכה, מהאביר -באהבה."

עם השנים

היא ,האי והדרקון מתוך בדידות
נהיו אחד
הוא שומר על קיומו שלו
והיא שומרת שלא תהייה לבד

צדק קוסמי?

כמעט כל בחורה שיצאתי איתה בעבר לא זכתה ממני לאהבה אמיתית. תמיד ראיתי בה משהו זמני, חולף, משעשע ולגמרי לא רציני לטווח הארוך. הייתי קליל מאוד, וכשהפסיק להיות לי נח, ולמרות שלעיתים קרובות הן התאהבו בי והיחסים היו מאוד לא סימטריים - בסופו של דבר סיימתי אותם. חד צדדית. בעיקר כי לא הרגשתי מידה זהה של רצינות בקשר. לפני 3 שנים הג'ינג'ית המטורפת עדיין מהדהדת בי "איך אתה יכול לעזוב מישהי שאוהבת אותך?"

והנה צחוק הגורל, ניחוחה המתקתק של הנקמה הקוסמית מתוק מכל ארגז של סוכר. הבריאה מנסה לאזן את עצמה ע"י כך שהיא מעמידה אותי מהצד השני של הדילמה. בגיל 23.5 וחצי מצאתי בחורה אחת שלמרות כל מגרעותייה הצלחתי לאהוב, אחת שאהבתי בכל מאודי ובכל לבבי, סלחתי על הכל. עד שגיליתי שמגרעתה הכי מרכזית זה ....שהיא ... פשוט לא יודעת לאהוב.

המום לגמרי, לא הבנתי.

מה עושים עכשיו ?

רק 4 ימים עברו מאז שכתבתי :

 "איש צודק מתרגז על מגבלות האישה איש חכם רואה את שאינה מודעת למעשייה ומכתיר עצמו - אישה." כנראה שאינני חכם די הצורך, או שמה האמונה המיסטית שלי בהדדיות, אהבה וחום אנושי עדיין מנצחת את היכולת שלי לסלוח על חטאים כנגד אלמנטים אלו ממש..?

הפרדוקס של הדמוקרטיה

כל דמוקרטיה פלורליסטית יפיפיה, שטוענת לסובלנות מלאה לאחר, כיבוד זכותו לדעות שליליות על הממשל,ועל אנשים זולתו, משטר שמקדש את חופש הביטוי של אזרחיו.

גם דמוקרטיה נאורה מעין זו הרי אוסרת על חתירה כנגד אושיות הדמוקרטיה עצמה, היא מוציאה מחוץ לחוק הסתה גזענית(דעה לגטימית), אלימות בהסכמה(זכותם) ואף הצעות חוק שיכולות למוטט את הדמוקרטיה עצמה.(אבל העם בחר!). הרי המשטרים האפלים באירופה של תחילת המאה עלו בצורה דמוקרטית לשלטון. הפרלמנט בחר לפזר את עצמו ולתת את סמכויות המדינה בידי דיקטטור.

מאז לימדנו ההיסטוריה שגם דמוקרטיה ליברלית צריכה להגן על עצמה ולא לסבול שינויים מקובלים  או פופלאריים שיכולים למוטט את עצם קיום החוק כמייצג של דעת העם.

כלומר, זה חשוב לתת לכולם זכות ביטוי מלבד אלו שקוראים להגבלת חופש הביטוי. דבר דומה מתרחש בוויקיפדיה העברית, שבה בכל עמוד מעלים על נס את חופש הביטוי, ובמקביל מוחקים כל דיון שמנסה להלעות ביקורת על צנזורות ושכתובים לא מנומקים, כולל ביקורת על מניעת חופש הביטוי...

כנראה שזהו הגבול של להיות חכם ולא צודק. האם למחול ולהיות סובלני לאנשים שלא מאמינים בסובלנות ומחילה ?

שדרך הביטוי היחידה שהם מכירים היא זו של מלחמה תמידית ?

מה יותר עצוב מלגלות שאתה מאמין במשהו בכל לבבך ובכל מאודך, והמשהו הזה בכלל לא קיים ?

מי היה מאמין שאני ,הראציונאלי כל כך, אפול בפח של האמונה העיוורת. של האהבה העיוורת.

על מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבשמיים ובארץ  - כבר התגברתי.

אבל בלעדיו נשארנו בפלנטה הקטנה הזו רק אנו בני האדם, מנסים למצוא דרכנו, מנסים למצוא נחמדה בבדידות הקיומית שאופפת את התודעה האנושית. מה נותר לתודעה הכלואה בגופה -להומו סאפיאנס המודע למותו שלו, מלבד בני מינו ?

 "איפה האהבה בין בן אדם לאחיו, מתי נהייה אחד?" (מוש בן ארי, האיש והשיער)

מערכת היחסים עם הבלונדינית ועם תפיסת העולם שלה הקטינה לי כל כך את האמונה שלי בבני אדם. בטוב האנושי.

איך בחורה שבורכה בכל כך הרבה עושר חומרי, בבריאות ובחוסר בעיות או התנקלויות, מסוגלת לפתח כל כך הרבה שנאה?

לפתח תעוב לדברים שאינה מכירה, לאנשים שאינה מכירה?

היכולת להעצים חיכוכים לויכוחים, ללהט ויכוחים למריבות, ולפוצץ כל מריבה לפרידה עד מחנק מדמעות.

האם היא בוחרת להחצין עצמה כך, או שמה זה פשוט כל מה שהיא מכירה?

היא מעולם לא הצטערה על צורות ההתנהגות שלה, רק על התוצאה הסופית של הפרידות המרובות. לא הבינה אז כפי שאינה מבינה כיום.

איך היא מסוגלת לבכות פעמיים בשבוע, כמעט כל שבוע. בכל פעם על נושא אחר, ובכל פעם להאשים ולשנוא מישהו חלופי?

לא לחבק חזרה כשמחבקים אותה ולהתעצבן על אחרים על דברים שהיא עושה כשהיא לבד בבית עם עצמה?

אל תביט בקנקן, אלא במה שבתוכו.

הייתי צריך לעצור את ההרוויה הנהנתנית שלי מהקנקן ההוא עוד אז בהתחלה שטעמתי לראשונה את טעמו המר.

אולי הייתי צמא מכדי לשים לב. אולי רציתי להתאהב.

הייתי מזיין איזה כוסית בשישי, ונכסף לדמיון יפיפיה זרה כלשהי שאוהב בשבת.

חיפשתי אהבה.

מפחיד לגלות שהייתי כמו אחרון החוזרים בתשובה, המחפש מספיק חזק ומוצא את אלוהים איפה שהוא בהחלט לא נמצא, מתעלם מכל מה שהוא נתקל בדרך, לומד לא לשאול שאלות, משלה עצמו להאמין בכח הרצון שהמציאות היא מה שהוא רוצה שהיא תהייה.

הבן אדם הכי עצוב, כעוס ושונא שהכרתי ב3 שנים האחרונות זו היא.

בחרה לעצמה כותרת: "מחשבות אובדניות באריזה ורודה". ועדיין לא שמתי לב. לעזעזל.

מפגש מקרי, שיחה מנומסת. מאופקת. היא עומדת מולי רועדת, מחפשת תגובה כלשהי בפני. שתקתי, נתתי לה לדבר. לא לקח לה יותר מ30 שניות של מונולוג ללא הפרעה, כדי לעצבן את עצמה לידי פיצוץ, להגיע לFuck You, טריקת דלת, הפניית גב ובריחה מהמקום. בלי שאצטרך לומר דבר, היא שוב יצרה לעצמה תחושה של נצחון גדול.

גם בשיא היחסים, כך היא מגיבה לכל מעשה של חמלה, נסיון פשרה, או מגע אוהב ומלטף - כסוג של הצהרת חולשה. כל הזמן במלחמה כלשהי, מזנקת כעוסה ובועטת על כל חולשה שהיא מזהה בהתנצחות גדולה. מנסה לרמוס עוד יותר חזק.  לסחוט את הדמעות עד הסוף, לייצר עוד רגשות אשם, עוד כעסים.

הנצחון הוא האמצעי, לא המטרה.

מעירה אותי משנת תמימים לתוך צעקות לוהטות, מוציאה דיבתם של זרים כדי לנצח אותם בהישג דמיוני כלשהו, מתקשרת בחזרה לאמא שלה רק בכדי לנתק לה הפעם בפנים.

מחפשת שישברו אותה, לא שיאהבו אותה. לא יודעת מתי להפסיק.

לא יוצאת למסיבות אלא מתחושת אשם, לא מספרת בדיחות, לא צוחקת מאלו של אחרים. חוזרת מחויכת ממסיבה, ושבוע לאחר מכן מצהירה שהיא בכלל לא מחבבת את הנוכחים.

יום שדה שלם "מתנחמדת" לידיד באוטובוס ובאפשרות הראשונה להבעת דעה מסרבת לבקשתו לעזרה,  ואחר כך עוד משקרת על יכולתה לעזור.

לא מבינה מחוות של חיבה, לא עושה שכאלו בעצמה. קרה, ולא אמפתית.

כלואה מאחורי חומת הכעס והשנאה שלה מלראות את הדשא היפה שבחוץ. לא רוחנית. פולנייה.

לא מבינה איך לאהוב.                                    (והיא לא היחידה)

סיימתי השבוע את הקשר הזוגי הארוך ביותר שהייתי בו בחיי. בחורה יפיפייה.

יותר מבחוץ מאשר מבפנים.

 11 חודשים חקרתי וביררתי, והגעתי למסקנה שאת שאני מחפש אין בה. עם המון אהבה ורצון חדי קרן ורודים עדיין לא קיימים.

יש בנות עם חור בנשמה. שלא יודעות לאהוב, שלא יודעות להאהב. חלקן גם נראות מצויין.

כמעט שנה, שיא חדש. הייתי צריך לקחת את העצה של עצמי ושל חברַי עם זיהוי הבעיה מלכתחילה ולגמור את זה בשבועיים הראשונים. דבר, שאגב, עשיתי, אבל היא ביקשה שאתן לנו עוד הזדמנות. ועוד אחת. ועוד אחת.

יש נטייה מביכה לגברים לסלוח לכוסיות על הרבה יותר מדי. אז כנראה שזה מגיע לי, מה שקורה שחושבים מהזין.

מודלים של מציאות:

כל בן אדם בונה לעצמו מודל שלפיו הוא תופס את המציאות, לפיו הוא מבין את העולם ולפיו הוא מגיב בהתאם. יש מודלי תפיסת מציאות שמגבילים את אפשרויות התגובה ואת אפשרויות ההבנה. פעם העולם היה שטוח. כולם ידעו את זה, אחרי הכל יוצאים החוצה מביטים לאופק ורואים...duh.. ואז ניסו לבנות ספינת שמפליגות קצת יותר רחוק, פחדו שהן תיפולנה, והחליטו שבעצם כדאי לא להפליג בכלל.

גישת עולם הדיסק עבדה מצוין ,עד גבול מסוים. ואז היא נהייתה למגבלה.

פעם הפיסיקה הקלאסית (המכניקה הניוטונית) הסבירה את הכל, העולם הוא מכונה דטרמיניסטית מתוחכמת. מעוף כדורי תותח, תנועת הפלנטות, גאות ושפל -הכל היה מוסבר. אפילו כשהעולם כבר היה עגול. זה היה כל כך גאוני, וכל כך נכון. זה הסביר הרבה יותר תופעות ולא היה יותר צורך לתהות לגבי מינם של ארבעת פילי הענק שנשאו את הדיסק השטוח של העולם.

כולם היו שמחים, עד שאיזה משוגע יהודי עם שיער מצחיק ניסה לבנות חלליות היפותטיות שטסות קרוב למהירות האור ולהבין איך אטומים מרקדים כשעושים להם זצים חשמליים בתחת.

עם מודל פרוש המציאות הקודם, שעבד כה יפה עד כה, הייתה מגבלה יסודית.

היו דברים שלא ניתן היה להבין, ודברים שלא ניתן היה לעשות.

אחרי אינשטיין הצטרף למציאות מודל חדש, ורק מי שהחזיק בו הכיל גם את הכח להבין ולשנות מעבר למגבלה של הקודם.

במערכת יחסים, לכל בן זוג יש את מודל תפיסת המציאות שלו, בנים כהרגלם יותר רציונאלים, יותר אוביקטיבים ובנות כהרגלן יותר שואבות את ההכרה העצמית והבטחון העצמי שלהן ממה שהסביבה אומרת להן, יותר רגשיות. סוביקטיביות.

איש חכם: מותק, בואי נצא.

השמנה<מייצרת בטחון עצמי>:  אני שמנה?

איש חכם:  לא מותק, תביטי במראה, את נראית מצויין.

השמנה:  אתה משקר, תגיד לי שאני שמנה!

איש חכם:  את בכלל לא שמנה, רק תראי כמה שאת רזה עם השמלה הזו.

השמנה<בונה רציונאל>:  נכון, באמת רזיתי 2 ק"ג!

איש חכם<מקפל לה את המציאות בחזרה לתוך המח>:  אמרתי לך שאת רזה, את רואה?

שמנה<מגיעה לאורגזמה של פרודוקטיביות שיחתית, מנתקת את המציאות ובונה אחת חדשה>:   אני רזה, ידעתי ! בוא נצא לאנשהו.. :)

מגזין נשים אמר פעם:

בנות תפקידן לקטר, ובנים תפקידם להתחשל, לספוג, להדוף ולבטל את החששות של הבנות. נשים רוצות סלע קיומי, גוש מוצק ושרירי שיגן עליהן ביום מצוקה. את השרירים הן כבר בדקו, עכשיו רק נותר לבדוק נאמנות (קנאה לחלוקת המשאבים המוגבלים) ואמינות (האם יגן עלי בעת מצוקה גדולה ואמיתית?).

אז איך אתן עושות את זה?

את האמינות הן בודקות ע"י קיטורים, יזימת ויכוחים קטנים, העצמת חיכוכים לריבים וכד'. המטרה הלא מודעת- לחשל את הגבר במצבי מצוקה מלאכותיים, כך שבעת מצב מצוקה אמיתי, כשהטיגריס שן-חרב יבוא לטרוף את המחנה הוא יתייצב מול הקיטוּר ויפתור אותו באמת, בדיוק כפי שהוא פתר את החוסר יכולת שלך לצאת מהחנייה בעצמך.

('אופ, אתה כזה מניאק! אתה לא יכול לצאת לי מהחנייה? אני עוד צריכה לבקש??')

זה נקרא התניה. כולם עושים את זה לכולם כל הזמן. אבל לא כולם מודעים לזה.

אני מנסה למדל מציאות לפי מכניקה קוונטית, והיא לא מצליחה להבין מה לא הגיוני בזה שהעולם שטוח.

איך מסבירים לאנשים חרשים את ההבדל בין מונופוניה להרמוניה?

לקח לי שנה שלמה, אבל הסקתי....   שזה פשוט מיותר לנסות בכלל.

היה לי חלום

ובחלומי הבלונדינית מזליפה מים צוננים על פנייה הענוגות, מתרעננת קלות בבוקר יפה בארמונה שבשגרירות, דבר לא יכול להפריע ליום הנפלא הזה. לפתע היא מוצאת עצמה מוטרדת מדפיקה בדלת. במפתן, ממתין מעונב מונגאשאקה - הנספח לענייני כושים ביאפרים. הוא רוצה אישור מהשגרירה לשחרר את מיכל ה6000 גלון מים שקיבלו מהאו"ם כדי להשקות את עשרות אלפי הילדים הצמאים, כדי שיוכלו לעבד את אדמותיהם החלקאיות ולהקל על הרעב.

עשרות ילדים רזים כשלד, ערומים, עם בטן נפוחה מרעב ורימות בעיניים עומדים מחוץ למדשאות הארמון בעיניים דומעות (מרימות) ומתחננים כבר יומיים לשחרור מיכל המים. 

הבלונדינית מרימה ראשה מקציפת התות שמענגת את חיכה ופותרת לאחר יד את מונגאשאקה -"אתה לא רואה שאתה מפריע לי? תבוא מחר עם השטויות שלך". הבלונדינית עסוקה היום, יש לה נאום להכין. מאום על מוסר, פילנתרופיה ואלטרואיזם למסור שבוע הבא בכנס בשוודיה. זה מאוד חשוב לה שהנכבדים שם יחשבו שהיא מוכנה לנאום, שהיא יפה ומוצלחת. כך ששטויות מנהלתיות באמת יכולות לחכות, לא?

 <אפילו סיפרתי לה על החלום. היא לא קלטה.>

מודל המציאות שלה לא מאפשר לה לתפוס את המעשה שעשתה כרע, מכיוון שהוא יאלץ אותה לתפוס עצמה כרעה, ואז ימוטט את מודל המציאות שלה. זה מנגנון הגנה על האופי.

כמשל היא מוכנה לקבל אלגוריה בה בלונדיני כלשהו עושה מעשה זה, מייד מודח מתפקידו ,וכפות ידיו נשלחות ל12 חבלי הארץ כמאכל כלבים כעונש על מעשיו החמורים. לעומת זאת, לא כמשל, אין היא מבינה כלל מה הבעיה.

זו מגבלה תפיסתית חמורה מאוד, מנגנון הכחשה עוצמתי, המסוגל להכחיש את שנאמר שניות לאחר מעשה. אותו מנגנון שמסוגל גם אם יוכח לו בוידאו שאכן נעשה המעשה לבטל לחלוטין את חשיבותו, או את עוצמת הרעב השורר בביאפרה. ("הם סתם עושים את עצמם - בחייך. בסומלייה הרבה יותר רעבים, שילכו לראות מה קורה שם").

הכי קרוב למציאות שהמנגנון הכחשה מאפשר זה ביטול האחראיות. ("אני לא מבינה מה ועדת כריתת הידיים רוצה ממני מונגאשקאה, למה לא פתחת את המים בעצמך??")

היא תמיד יכולה להגיד משהו קונקרטי כמו :"כן, אבל בדיוק היה לי יובש בעור הפנים" / "לא שמעתי" / "אני לא יודעת איפה המפתח". (אגואיזם קיצוני, הכחשה, תרוץ).

להתיר כל סבך של בעיה שהיא יוצרת בצורה פרטנית זה מיותר כשהיא לא רואה את הרעיון הכללי. אישיות קונקרטית ולא  קונספטואלית.

בוחרת לומר "הקהל מאחורי", כעובדה קונקרטית ונכונה, ולא "אני עומדת בגבי אל הקהל" כקונספט מדויק יותר, כללי יותר.. היא מרגישה שזה לא מנומס לעמוד עם הגב לאנשים. אז היא מתנסחת מחדש, ובעצם כך מכחישה. זה סוג של אופי, שילוב עם סופר-אגו תובעני מדי.

מעיוני בספרי פסיכולוגיה, לא ניתן לרפא נוירוזה של אופי. אז מי אני שאנסה.

בחורה זה סרט. כל אחת עם הקטע שלה. יש כאלו שחייבות לרקוד בלט 3 פעמים בשבוע, יש כאלו שמורידית ג'וינטים יותר משערות ברגליים. הכל סבבה. כל עוד זה לא מפריע להן בתפיסת המציאות, כל עוד זה לא מגביל אותן מהבנה או עשייה. איפה עוד מלבד הטכניון אפשר למצוא מוגבלות תפיסתית כל כך גדולה אצל אנשים? שמרוב אלגוריתמי פעולה קבועים, דפוסי חשיבה מקובעים וצורות התנהגות קונפורמיסטיות פשוט נמחק הבן אדם. אין יצירתיות, אין הבנה של תהליכים. רק רצפי עובדות גדולים, שמרפדים את מקרי הקצה של דפוס הפעולה.

שיחה טלפונית:

היום למדנו על השריר, כבר שנתיים לומדים על זה זה נורא מעניין !

וואלה, אז איך באמת עובדת הביוכימיה של השריר? תמיד רציתי לדעת. מה קורה נגיד כשנתפס לי?

-אה, זה קל: אוכלים אוכל ואז יש אנרגיה.

וואלה.

-וגם "אשלגן כלורי" שזה בעצם מלח. וגם שריר זה חלבון! אה, וגם משהו עם סידן. אה, וגם יש שרירים לא רצוניים! וגם E=MC בריבוע!  (שמחה מעצמה על הדקלום הנכון)

וואלה.

להגיד "אני לא יודעת", בדומה ל"אני מסובבת גבי לקהל" הוא כלל לא אפשרות. זה מעבר למודל התפיסה העצמית של "אני צריכה לדעת", ולכן אין תגובה שכזו. ולכן היא לעולם לא תדע. מוגבלות.

אם אין תקשורת בין בני הזוג, אין אפשרות לגשר על שום פער במערכת יחסים.

צריך לא לשכוח להזהר לא לעשות אקסטרפולציות לכלל הנשים, מכל מיני אנומליות טכניוניות מוזרות.

מודל תפיסת מציאות מוגבל שכזה, בשילוב עם חוסר יכולת להטיב לזולת, לאהוב או להאהב. תוצר של משפחה ללא אחים, אחיות, אבא, וחצי אמא. הוא בעיה עצומה. תקורה ניהולית אדירה לגבר. המון זיעה שצריך להשקיע בקשר רק בשביל לדרוך במקום, בשביל לתחזק את האימפוטנציה הכללית..בשביל לאפשר אינטראקציה נורמטיבית למחצה..

אז יצאתי עם פולניה ולא שרדתי. נו שויין, מצד שני, לא הרבה שורדים.        :)

עדיין, חשוב לי להבין למה ואיך. אני אוהב ללמוד מטעויות. וזו מקרה מאוד מעניין מבחינה אנתרופולוגית, סוציולוגית.

אני בד"כ מנסה להיות חכם ולא צודק. זו דרך חיים שהחלטתי עלייה לאחרונה, ומאז היא מייסרת לי את חוש הצדק. כשאני רואה אנשים עם תפיסת מציאות מוגבלת, כמו אצל אנשים חרדי שמיים לדוגמא, אני מנסה ללמוד את צורת ההבנה שלהם כדי שאוכל לתקשר עימם ביתר קלות. אני לא מנסה לגרום להם לשבר פסיכוטי שלם, ולמוטט על המוגבל את עולם הערכים שלו. אני הרי יודע שאני צודק, אני יודע שאני מסוגל להראות לו סתירות פנימיות, ואי התאמה למציאות עצמה של המודל לפיו הוא חי. אבל אני לא מנסה. צדק אינו רלונטי, אני חכם.

(אוקי, אז כדהו"א הוא עגול!   -אבל הוא בטח לא כדור! )

אין אמת מוחלטת, ולכן לכל אחד האמת שלו. עם זאת,  אנשים עם מודל מציאות מוגבל יותר מבחינת יכולת ההכללה שלו למודלים סוביקטיבים אחרים הם כן מוגבלים מבחינה אוביקטיבית.

לכולם מותר להעלב, גם כשהגנב תובע את בעל הבית אליו פרץ. לגנב נגרם נזק רפואי בעת שאגרופו מעך את הפרצוף הגרוזיני הקשה של בעל הבית ההמום. הוא באמת נפצע, אין כאן ויכוח. אך האם הגנב צודק?

כמובן שהוא צודק. קונקרטית הוא אינו טועה. העובדה נכונה.. אבל האם הנזק היחסי שלו קטן יותר ? האם הוא פיספס משהו בשיקול שלו של העובדות?

אם הוא חולה נפש, כסינדרום "אספרגר" ואין לו את החלק במח שאחראי על סימולצית רגשות הזולת דרך הזדהות, אז כן. הוא צודק לגמרי.

אדם קונספטואלי, שאינו משועבד לפחדים שלו, היה מבין אחרת.

כשיוצאים עם מישהי יותר מחצי שנה, ומבינים שמודל תפיסת המציאות השגוי שלה לא עומד להשתנות. אחת שיכולה ליזום ריב מלא צעקות על כך שהיא נעלבה שבעת שהיא איחרה בחצי שעה לאסוף אותך, אתה העזת ללכת ברגל את אותה החצי שעה עם 2 תיקים על הגב לאורך כל הכביש הבין עירוני ולהגיע לבד. וחושבת שזה באמת לא בסדר מצידך.

אז הבנתי שלהיות חכם ולא צודק זה הרבה יותר מקשה לביצוע ממה שחשבתי שזה יהיה.

להעלב זה מותר. לא להבין שזה אבסורדי לגמרי זה - אסור.

מי שממדל את המציאות שלו מסביב לתפיסה שאנשים כל הזמן רוצים להרע לו, שצריך לנצל אותם, לפגוע בהם בשביל לקבל יחס כלשהו, שלהעניק זה אסור, שלצעוק זה טוב. למה הוא מצפה?  

התשובה היא שהוא מצפה לבדיוק אותה מציאות שהוא ראה קודם לכן. למערכות יש נטייה להנציח את עצמן.. מנגנון ההגנה מונע שינוי ע"י שבר פסיכוטי. אושר אינו פונקציה. רק לשמר על הקיים.

אנשים הרי לא רוצים להנצל ממעגלי קסמים. הם רוצים לחוות את הקרדיט של עצם הבקשה ממקור סמכות. קרדיט בעיני המערכת הפנימית שהם שואפים לרֵצות. לשווק את עצמם לעצמם. לומר רטרואקטיבית  "הנה, תראה איזה נחמדה אני...שלשום אפיתי לך עוגה. רוצה? אה, חבל. עכשיו היא נגמרה. למה? כי אכלתי את כולה לבד. יאמי יאם כמה שהיא הייתה טעימה..חבל שפספסת". 

ככה הם גם מקבלים קרדיט על מעשה טוב בעיני עצמם, וגם לא באמת צריכים לעמוד מאחורי שום דבר שהם אומרים.

החרדים רוצים לומר ש "שפנים אמנם לא מעלים גירה במציאות, והתורה אמנם אומרת במפורש שהם כן. אבל תראה- הרמב"ם בספרו בן ה500 שנים "מורה נבוכים" פתר את הסוגיה הזו. הוא פתר אותה אחושרמוטה. יא ווארדי יא עליק כמה שהוא פתר אותה. לפָנים הוא פתר אותה"

וואלה, איך?

-תקרא תקרא, זה פתרון סוף הדרך.

האם אתה אי פעם קראת את הספר הזה?

-לא, לא ממש. אבל שמעתי שהוא פותר שם את הסוגיה הזו היטב. אין לי שום בעיה בתפיסת המציאות, התורה היא אש אלוקים חיים, וכשהיא טועה לכאורה זה רק מראה על קטנות ההבנה שלנו את עומק מחשבות האינסוף של הבורא.

-גם כשהיא אומרת משהו פשוט וטריוויאלי שמתברר כשגוי לגמרי? ,כמו .....שהארץ שטוחה ?

לא יודע. אין לי אינטרנט. יש לי רק ספרות חרדית שמצונזרת כבר 100 שנים לפחות.

-וואלה.

כל אחד והסופר-אגו שלו. כל אחד והכניעות שלו אל מול המערכת הערכית. יותר מדי כניעות, פחות מדי אופי. ככה זה עובד.

כמו פונדמנטלים דתיים שמבטלים את המוסר הפנימי שלהם אל מול האלוהים והולכים לרצוח בשמו. כמו עתודאיות היסטריות לחוצות אמא שחוטפות התקפי היפר-ונטילציה באמצע הכיתה וכמעט מתעלפות. הן אף פעם לא חשבו מה הן רוצות, רק מה מצופה מהן לרצות. משם הדרך לכדורי הרגעה לא רחוקה.

ואין לי בעיה להסתדר עם כולם. עם כולן. 

עם כאלו במרחק של מעל 100 ק"מ ממני, כאלו במרחק 9 מטר ממני, כאלו שיורדות על כולם כדי להרגיש טוב עם עצמן, בתולות, קטינות, אולטרא חנוניות, נימפומניות, דו מיניות, מקללות בכביש שלא יודעות לנהוג, פרנויה קיומית, אמונות הבל, פריג'יות מינית ואף עם תלותיות מציקה הצלחתי להתמודד יפה בעבר.

אבל הנתק המוחלט בין השכל לרגש, החוסר אבחנה במציאות שבין העובדות לדעות, החוסר יכולת לראות את הצד השני כמשהו יותר מאפיק קלט-פלט, אלא כחווה סוביקטיבי -הוא מגבל מגבלת המגבלות. קשה לי לדמיין משהו יותר חמור.

לא כולם רוצים או מסוגלים להבין, אבל כולם בטוחים שהם כן.

אין לי בעיה לזיין דבר שכזה, עשיית זאת כל חיי. אבל לפתח קשר רציני ,ארוך טווח ומלא אהבה תוך אינטגרציה משפחתית ואישית מלאה? את זה אני עדיין לא מסוגל. אם אחליט סופית באיזשהי נקודה בעתיד שזוהי דרכו של עולם ושנשים ברובן הן מקבילות החרדים של המציאות הבין אישית -אולי אז, בתקווה, אהיה מסוגל להבליג גם על זה.

אולי בעתיד. לא היום. יש גזבול.

צריכות להיות קיימות בחורות יותר תקינות מזה.

זה יכל היה לצמוח למשהו יפיפה, לו רק הייתה לה נפש בריאה, ותו לא.

אני מאוד אהבתי, ואף נלחמתי על אהבה זו. שנה שלמה. 

לפתע הבנתי מול ‏מי אני נלחם. ומול מה.

אז ויתרתי.

אחרי הכל, גם לי יש מנגנוני הגנה.

בחורה כתבה : "אני חושבת שפי רגישה מדי. רגישה כל כך שהיא לא רואה את הכאב, הבעיות או דרך החיים של אף אחד מלבדה כלגיטימיים. אני חושבת שאילו אני הייתי גבר, לא הייתי רוצה לצאת עם מישהי כל כך כבדה, שנפגעת כל כך בקלות מכל דבר, והופכת את העולם כדי להאשים בבעיות שלה את כולם - מלבד עצמה."

אבל.

התאהבות אינה ראצינואלית. והאהבה היא הדבק הכי חזק. אם השכל אומר לא ,והלב אומר כן ,האם ללכת בדרך השכל שיודע לצפות היטב את העתיד כמנציח את כל הרעת החולות של ההווה והעבר ,או שמא ללכת בדרך הלב שרואה רק את עצמו ואת ההוווה ?

אני תמיד הייתי בן אדם של שכל.

היא כמו אניית זכוכית ענקית ,שניתן לראות ישירות דרך סיפונה את מצולות השחור של בוץ הקרקעית.

אנייה שכל תנועה לא זהירה בה מעבירה סדקים ארוכים לאורך גופה ,מים חודרים פנימה ומוציאים אותה מאיזון ,הסדקים מתרחבים ,הופכים לשברים ומהר מאוד אניית הזכוכית מנתפצת לרסיסים וטובעת כאבקת זכוכית חסרת זהות.

אולי מרוב שהיא בכתה לי פעמיים שלוש בשבוע נוצרה בי אמפתייה רגשית חזקה ,וכך מעצם מערבולת הרגשות העוצמתיים האלו צפו להם למי התודעה שלי רסיסים של אהבה.

ואולי זה כן אמיתי.

כל לילה אני שומע יללות קורעות לב של גור החתלתולים הקטן ,וכל לילה אני מכניס אותו חזרה כדי שיתחמם מול האח הרעב לאכול את החתול של אתמול. וכל בוקר הוא קופץ בחזרה מהחלון לשלג ולכפור ,רק כדי שאוכל ללקט אותו משם ולעשות ממנו מרק חמים ומזין לחתול של מחר.

בוז'י מוייה בוז'י מוי . כמה בעיות ,כמה סיבוכים ,כמה רגשות שליליים.

אני כמו מצנח רחיפה שנתקל במערבולת של אוויר קר שחונק לו את העילוי . מנסה להאיץ למטה בשביל להעביר אוויר מספיק מהר על פרופיל הכנף ,אולי ככה אוכל להחלץ מהפגיעה בקרקע שהיא מקור המערבולות. אולי ככה אתרסק.

האם בחורה מאוזנת ,יציבה,חופשייה בדעותייה ובעלת מודעות עצמית היא חד קרן ורוד מעופף ?

Maybe This is as good as it gets