החכמה היא לא לחשוב על זה

לפעמים כשאמא הייתה הולכת לשוק ,

היא הייתה מביאה פטרוזיליה במשקל שהייתה עושה אותי שמח וקצת מבולבל ,

וגם את אבא

וגם את אמא.
אבא אמר ש200 שקל בשביל פטרוזילייה זה קצת יקר ,

אבל העיקר שתהיה מאושר.

נהגתי כל הדרך חזרה ,רואה הולכי רגל עוקפים אותנו במבט מוזר
הכביש היה ארוך וישר ,כביש שנסעתי בו אלפי פעמים ,והלכתי בו רבבות
ידעתי מה נמצא בסופו ,ידעתי שזוהי הדרך הנכונה ,אבל לא ידעתי כלל איפה אני נמצא.
אבל הדרך הייתה הנכונה ,הכביש מוביל הבייתה ,
ידעתי שהוא ישר ושאין צורך לנווט ,אך עדיין חששתי ,אולי אטעה?
חיפשתי סימני זיהוי מוכרים ,והנה הכל נראה כל כך דומה ומוכר ,דומה לשהיה לפני שניות מספר.
באיי תנועה המעגליים ,בכביש הריק לגמרי נמללתי בזחילה מחשש ,מחוסר בטחון בעצמי.
זה לא שהרפלקסים הואטו כל כך כמו שהמחשבה נדדה לה...
כל מראה,כל עצם בכביש ,גרם לנדידת מחשבות ליצירת אגדות בראש
ריחוף קל ,לאן דווקא פיזי
ריחוף של התודעה ,תחושה של סוריאליזם ,כאילו אני צופה בעצמי בקטע מסצנה מצולמת
קרה שהייתי קולט עצמי מדבר,גם בדיבור מהיר מהר, עם אנשים.
צופה בעצמי קצת מהצד ,כאילו החלק במח שהוא אני באמת התנתק קלות מכל יתר החלקים.
תחושת זמן מופלאה ,מעוותת לגמרי ,לכיוון אחד.
המסע שלוקח כ3-5 דקות במהירות רגילה היה צריך לקחת לא יותר מ10 בהמרחות זחילה
שוב ושוב הבטתי בשעון בחוסר אמונה ,מחפש עוגן למציאות החדשה.
מסע מופלא ,השיחה קולחת,
כל ההתרחשות ,רוחשת ,רעיונות במקום לטפטף - מקלחת ,
הכל לקח יותר מדי זמן מכפי שנראה,
כאילו ארועים שקרו ממש בדקות הקרובות היו לפני כחצי שעה או יותר ,שעות אחדות.
בהתחלה חששתי ,שאולי אנו נעים לאט, הולכים מצחיק,מדברים בלאט
אבל הניצול של יותר ארועים בפחות זמן אמור להראות שאנו חושבים מהר ולא היפוכן.
כשפגשנו בצלולה הטרחתי לשאול
האם קצב ההליכה או הדיבור שלנו שונה איכשהו ,ונאמר לי שלא ,שוב ושוב המון
אז ,כל התקשורת הדיבור ,ההליכה
מנגנונים של קלט פלט ובדיחה עבדו להם במהירות הרגילה
אבל ההתענקות ,העצמת ,האדרת הזמן
הדמיון
יצרו חלום בהקיץ של יצירתיות אין קץ
הרבה יותר חוויות פנימיות נחווו בזמן של מחשבה אחת
כנראה הסיבה לתחושה המדהימה של חוויות בנות שעות בדקות ,בנשימה.
כמו ילד שחווה לו זמן איטי ,
שמכיר פחות את העולם ,
מקדיש יותר משאבים לפענחו כמו אדם
פחות נסמך על זכרון שימנף את התחושה
רק אמת שלו ,כשהעולם הפנימי גדול מהחיצוני מי בכלל צריך חברים.
ילדים חושבים יותר על ארועים שמבוגרים יתעלמו מהם כליל.
אז זהו הסוד של הילדות
של מעיין הנעורים המחשבתי
והנה לו המשעול המוביל ,וזוהי הדרך לשם.
:)

נ.ב:

אחר כך ליוויתי את הבת 17 שלי הבייתה ,למיטה ,שאוכל לישון. היא רצתה להזדיין, אני נרדמתי.
שכבה אצלי ערומה וחזרה ושאלה אם יש קונדום. לא עניין ולא הזיז לי ,הייתי כל כך המום מעוצמת החוויה. וואו.

יש זמן מחזור למערכות יחסים.

הזמן הזה שואף לקבוע (במרווחי זמן גדולים) של שיטוח פרופיל האישיות של כל הבחורות שאני יוצא איתן.

 הן בד"כ מתחילות עם בטחון עצמי גבוה ,ופלט מילולי תדיר,גם אין ריקני ,ובהדרגה מפנימות את השוני היחסי בפלט

ביננו.

עם ההפנמה התדירות יורדת ואיתה הבטחון העצמי המופגן ,לפחות בנוכחות ישירה שלי.

אולי יותר משזה גורם להן להרגיש חלשות ,זה גורם להן להרגיש שאני חזק.

וככל שהן מרגישות שאני חזק ,כך הן נותנות לעצמן להסחף אלי יותר ,מוסיפות לי נקודות.

וככל שאני מרגיש שהן חלשות ,כך אני מקבע אותן ברגש אצלי בעמדה שלה תקרת זכוכית.

זכוכית שעשוייה ברובה מחיבה גופנית. המגמה אצלהן מתפיחה את ההערכה, ואצלי מנרמלת אותה.

בסופו של דבר נוצר מצב שהן יותר ויותר מתאהבות בי ,ואני יותר ויותר מבין שההתקרייצות לא מוסיפה להן חן.

וכך לבסוף אני יוזם פרידה ,והן יוצאות נפגעות.

זה קורה לפחות פעמיים בשנה.

זה קורה כבר 5 שנים ,בעוצמות שונות.

זה קרה בכל מערכת יחסים שאי פעם הייתה לי. אולי אני צריך בחורה באמת חזקה,אחת שאצלה זמן המחזור לא יהיה ארוך יותר ,אלא יהיה אפסי. ואולי אני בכלל צריך אהבה.

מעל לגיל מסויים ככל שהמח צמיג ומסועף יותר ,ככל שעברנו יותר חוויות והתסגלויות למצבים שהיו פעם חדשים ,כך נותרו פחות חוויות שלא נחוו בעבר.
דברים לא מרגשים כמו פעם.
חבר טוב לשעבר ,אחד שניגן בתזמורת שנים רבות וחלם ונשם מוזיקה,אמר לי לא מזמן שמוסיקה כבר לא מרגשת אותו יותר ,שהוא כבר לא מאזין ,לא מנגן ובכלל לא ממש שם לב לקיומה.
כאילו הוא כבר חווה את רוב התבניות המוזיקליות הקיימות וכך איבד את הריגוש שבדבר.
פעם ,בגיל 16 כל מועדון שהלכתי אליו היה ענק ועצום ומרגש ,המוזיקה הקפיצה לי את הנשמה ,הבנות היממו אותי בריח שלהן,והחבר'ה היו הכי סבבה שבעולם.
אח"כ גיליתי שאלכוהול עושה לי שמח בעיקר בכבד,שטרנסים זה הרבה יותר מוזיקה למתמטיקה,ושבנות מריחות יותר טוב ערומות.
ואח"כ גיליתי שיש פטרוזילייה במשקל שעושה אותי שמח ,שעושה את העולם מצחיק ואת המוזיקה אביאנטית ועמוקה יותר.
פעם הייתיי נהנה עד השמיים בזכות החוויה עצמה ,נטו. וממש כמו שזקנים לא יראו רוקדים באותה ההתלהבות או תדירות של צעירים ,כך המתבגרים ממשיכים לצרוך שינויים בשביל העצמה הדרגתית של החוויה.
ואולי פעם בכלל אגיע לשיא.
אחרי סאדו-מאזו באורגיות רבות משתתפות עם פטריות הזייה באוהל חמצן שמשקיף על כדור הארץ בחוסר משקל,-איך אוכל להתפעל מהוד הדרה של שקיעה סתמית?
לזכור איך שפעם ,כשהיינו ממש קטנים להמתין כחצי שעה לתוכנית החביבה עלייכם בTV נראה כנצח שאין שני לו ?
איך פעם כשהייתם בחטיבת ביניים חודש היה המון זמן והכיל המון חוויות ,שינויים ולקחים אישיים(וגם גבהתם בלפחות סנטימטר)?
והנה עכשיו חולפת לה שנה שלמה בצבא ,12 חודשים שלמים ,בוכטה של שבועות,ולמרות שאני מסוגל להזכר במה שעבר ,נראה כאילו שלא חל בי שום שינוי (אני רוצה לגבוה),לא חוויתי שום דבר משנה אופי(אני צריך לזיין יותר) ובעצם העולם הוא כשהיה רק שהפעם אני מבוגר בשנה. סתמי לגמרי.
ואז אני נזכר בסבתות שצופות על העולם מרום גילן ללא שינויים או עם יחוס חשיבות פחות אליהם,ואיך שמשפטים כמו :"אני זוכרת שרק נולדת",באמת נראים לה כאילו היו אתמול. כל תחושת הזמן מתעוותת,וזה חמור מאוד.
חלק מהדברים הכי מרגשים בחיי ,מבחינה אוביקטיבית,קרו לי בגיל 21 .

אבל אני זוכר שגם בעת ההתרחשות נדהמתי מחוסר עוצמנת הפנמת הרגשות או ההתרגשות,שהייתה אמורה להיות אצלי.
פעם היינו באמת.
אבל עדיין צינת האביב,וריח הגשם הרטוב על השלכת עושה אותי רגשן ומתאהב.
אבל פעם הייתי ככה כל השנה.

דוברא אוטרו.
לא מזמן הייתי בחתונה של 'קרוב משפחה' ,מי איך ולמה הובהר לי תוך כדי לחיצות ידיים מרגשות פרצופים עמומים מהעבר שלפתע נראו נמוכים בהרבה משהיו פעם :"איתי,אתה מכיר את דוד מנשה? -הנה ,זה דוד מנשה הוא הבן של דוד חיים והנכד של דודה רכטה שעומדת כאן לידו...איתי,אתה מכיר את דודה רכטה?.." באדיבותו האוהבת של חוש הטקט המצויין של אימי שתמיד נחלץ לעת חוסר מצוקה,ויוצרת אחת.
לפתע,מעננת האלכוהול שהקפדתי להשרות על עצמי(זה חינם) בקול תופים בהתלהבות אין קץ של איזה שרוט ששכח את ההכרה שלו על איזו גבעה בהודו ,נכנסה לה החיוך ברבי המסנוור של הכלה(וואלה ,כוסית) ומייד אחרייה הכלה עצמה.
היא פשוט לא הצליחה להפסיק לחייך ,חיוך בגודל של מלון היה תפור לה על הפנים כמו איזו מיס עולם פוטנציאלית.
מלכת יופי וואנבי שמספרת כמה מדהים זה יהיה להאכיל דולפינים לחתולי רחוב מסכנים או להמתין לחלק שבו היא תחייך שוב פעם רק הפעם בבגד ים(הרי בשביל זה כולם רואים את התחרות,הקטע עם השאלות הוא סתם תרוץ ליצירת מתח לתחרות הביקיני).
החיוך והחתן היהודי נכנסו לחופה חברים ויצאו ממנה נשואים. כל הסיפור היה מאוד סוריאליסטי,הרי הנה עומד לו שם הבחור שכשהייתי קטן ישבנו ודיברנו שטויות בחתונות של אחיו הגדולים,בזמן שבירת הכוס אחיו הגדול קיטר לי על שעות העבודה שלו ,אמא שלו כל הזמן קיפצה ואמרה 'הבן שלי הבן שלי' ואבא שלו נראה כאילו הוא רק חושב על הכספת ומחשב בראש כמה צ'קים יוכלו להכנס בפנים.
מוזר ,אבל רק הכלה והמתופף שנטי המתלהב היו באקסטזה אמיתית.
זה מפחיד אותי לחשוב שאיך שלא מסתכלים על זה ,בגיל מסויים ,אם יש לך חברה קבועה הלחץ המשפחתי עושה את שלו ואם אתם לא מאורסים תוך 8 חודשים אז צריך להפרד כדי 'לא לבזבז זמן'.
מה רע בלבזב זמן? האם זו חובה מוסרית להתחתן? האם זו חובה לעשות את אמא מאושרת? לתת לסבתא חווייה חדשה לחזור עלייה בעשור הקרוב?
ומה אם אני סתם עם איזו בחורה כבר חצי שנה רק כי חלפו להם 180 יום ולא ראינו סיבה להפרד ,והיה נח לשנינו והיא בכלל לא אהבת חיי. ואז כמו איזה סטוצית ששואלת אותי 'מה איתנו' זאתי שאני גר איתה תשאל אותי את אותה השאלה ,רק שהפעם הכוונה הרבה יותר מפחידה.
אולי אני חי בחלום ,אולי ככה העולם עובד.
אולי מעל לגיל מסויים אי אפשר להתאהב.

טוף ,נו ,כמעט...

אז ששכבתי איתה כשהיא קודחת מחום ,מתלוננת שהיא לא יודע איפה היא ומה היא עושה פה -לא חליתי.
במקום זאת לקחתי את המחלה איתי הבייתה ,לפנק את השותפתה שלי קצת.

היא מייד נדבקה(ממני? מי יודע איזה ניסויים חולניים באשכי חגבים היא עשתה הפעם) ,התחילה להזות ולכלכה את כל הקירות בקיאים ספונטניים של דם וחגבים חצי מעוכלים.
ועדיין לא חליתי.
כך אט אט כל אשר סביבי החלו לבלוע רק גרבר מרוסק,ללבוש סוודרים על המעיל ולהמיר אוטומטית כל כוס מים

לכוס תה.
ואז זה קרה. הבלתי ישוער ,המערכת החיסונית המהוללת שלי ,שעמדה ללא רבב במשך שנים במשימה ,החליטה לקחת את פרס העובד המצטיין שלה ולצאת לחופשה ,כך והלכה לטייל ביחד עם הגרון שלי לארץ הכאב,והגרבר המרוסק.
למען האמת ,זו חוויה כמעט מעניינת ,מכיוון שמחלה אצלי היא דבר נדיר מאוד(אחרי בלונדינית אמיתית שיודעת איך קוראים לי)

ככה בכל פעם אני שוכח מחדש איך זה להיות חולה . דבר שגרם להרבה בעיות סימפטייה ממני לאנשים שמתאוננים על חוסר יכולת לתפקד('אייה ,אני חולה ,הצילו...אני רוצה תה ,אה ,וגם תעשה לי את הש.ב) -תמיד חשבתי שהם מגזימים ,מקצינים,מתפנקים ובעיקר מנצלים. לא שהן לא כמובן ,אבל לפתע בטלה גמורה נראתה אף יותר קוסמת מבד"כ ,כך מצאתי ידיד אמת בטלוויזיה ותחביב חדש ברביצה מולה.
מוזר שהמח לא עובד כשחולים ,אולי כל המשאבים יורדים לאיברים הפנימיים ,כמו בשעת זיון לוהט או ריצה ארוכה  ,כשאין מספיק דם וחמצן במח.(נראה אתכם מחשבים כמה רצתם מיידית בתום קיצת 6 ק"מ).

טוב נו ,ככה לפחות קראתי שקורה בזיון לוהט.
מיידית נהפכתי לצינור זיקוק לסוכרים ותיונים מומסים ,צרכתי כמויות תה שלא יביישו את הקטע הצהוב הרדוד בבריכת הילדים הקטנים ,רק בשביל להוציא אותו מצינור הפליטה הקדמי. הוא שומר על צבעו היחודי ,אגב ,מעניין,צהוב,פשוט טוב.
כואב לי הגב ,הפרקים ,הגרון ובחיים באופן כללי. אני רוצה שיפנקו אותי.
אגב ,נכנסתי לאתר של 'קל גרון' ותרופת הקסם להקלת הכאבים ,אחרי שנים רבות של מחקר פארמאקולוגי מתקדם הוא פשוט אלחוש מקומי ,זה מה שהכדור הקטן עושה. שוטף את הגרון ככה שלא מרגישים אותו.
אולי סבתא צדקה,תמיד יש מישהו שיותר שונא תה לימון עם דבש ממני ,בתקווה זה החיידקים בגרון שלי.

היום שוב הגיעה אלי הקטינה.

נמרחנו מול הטלוויזיה (שאת לוח השידורים בכל הערוצים בה היא מכירה בע"פ) ,המכנה המשותף השני הכי נמוך והתחלתי להתמזמז. אני לא רוצה לבזבז זמן ,לעזעל ,נלך לישון מוקדם ,נקום מחר מוקדם ולימודים ,חזרה לעולם האמיתי שלי ,אחרי הפוגה נחמדת ,איזה פטפטנית.

לפתע ,אני חש משהו נע לה בפנים, איזושהי מחשבה מורכבת יותר ממשהו שהיא יכולה לפלוט מיידית בפטפוט האינסופי שלה ,פטפוט שנפסק רק שיש לה יותר מלשון אחת בפה. עניין של קורדינאצייה כנראה. היא רוצה לשאול אותי משהו ,איזה צפוי ,היא רוצה לשאול את שאלת השאלות ,אותה השאלה שאסור לתת להשאל. בד"כ הייתי מהסה אותה ,מרשים אותה ,מסיח דעתה, גורם לה להבין שהשאלה לא במקום, שאמא שלה התקשרה-אבל הפעם נתתי לה להשאל.

היא רוצה מחוייבות ,השרלילה הקטנה. צחקתי לה בפנים ,היא לא נעלבה ,היא ציפתה לזה. שאלתי אותה איפה היא הייתה שבוע שעבר שהתקשרתי לאסוף אותה והיא התעוררה שלא בביתה ,היא נראתה כמעט מופתעת על שאני יודע.

שאלתי אותה לגבי עוד מספר מקרים שבחרתי לתת לה את תחשות הכח המזוייפת של מניפולצייה זולה,על התהיות שלי. 'אז עם כמה בחורים את מתראה כרגע?' הפגזתי בבוטות.

היא מבינה שאין מנוס ופולטת את האמת... אלוקים ,לזה אפילו אני לא ציפיתי.

הילדה יוצאת עם עוד 3 בחורים מלבדי !

מילא, איזה קטע, דייט, אקס בתהליכי הפרדות עם חפיפה כרנולוגית כלשהי, מילא מריצה כמה דייטים במקביל כדי לראות מה היא אוהבת ...אבל יש לה קטעים מיניים וארוכי טווח (ואחד חדש במהלך ההכרות שלנו) עם עוד 3 בחורים שונים.  וואלק.

הסברתי לה ,בצורה הכי עדינה ומרומזת(I still wanne get some) שיש מילה לבחורות שכמוהה, ושאם לה אין בעייה עם זה גם לי אין. אם היא רוצה לעשות חיים ,בפאנן ,בכיף ,שתתפנק. אבל מה היא פתאום רוצה ממני?

הצביעות ,החוסר בושה, המגוכחות שבמעמד הגניבו בי צחקוקי דגדוג בעוד היא מנסה להסביר לי ברצינות שאני מיוחד ,שאני שונה ,שהיא רוצה באמת רק אותי.  נתתי לה להסביר לי למה ולפרט כמה דקות, לראות עד כמה היא מוכנה לתת להשפלה להמשך.

איזה אוצר היא חושבת שיש לה בין הרגליים, שמחייב אותי חד כיווניות אליה? זהב?  אותו דג מצחין כמו כולן.

אני כל פעם נדהם מחדש מבחורות , מחוסר התאום בין הפנים של הגולגולת שלהן לעולם שמחוץ לה ,עד כמה שהן שפחות לפרצי הרגשות שלהן ,ההתעלמות מהמציאות.

הייתי צריך להגיד לה שאני מוכן להתחייב באותה המידה שהיא מוכנה ,ל-3 בחורות במקביל.

היא הבינה שזה לא יעבוד ,הלוגיסטיקה אילצה אותה להשאר במיטתי ,למרות שהיא חזרה ואיימה כל מספר דקות שהיא לא תישן איתי הלילה. המלצתי לה על המקום הכי נח בבית ,על הרצפה ליד המקרר ,הוא פולט קצת חום בלילה כשהטרמוסט קופץ.

האוטומת מונחה הורמונים הזה באמת חושב שהחלטה מודעת שלה מספקת בשביל שינוי המציאות שלה? שתזיע קצת. אז גרמתי לה להזיע ,הרבה יותר מעניין מלתת לה לדבר ,זה לשמוע אותה אומרת את שגרמתי לה להגיד ,לצפות אוטומתיים.

היה לילה מדהים ,ממש מיוחד,חוץ מלרצוע אוזנה למשקוף ביתי בעצמה היא לא פספסה הרבה.

עכשיו שבועיים לא אתקשר ,ונראה אם היא רצינית.