סיימתי השבוע את הקשר הזוגי הארוך ביותר שהייתי בו בחיי. בחורה יפיפייה.
יותר מבחוץ מאשר מבפנים.
11 חודשים חקרתי וביררתי, והגעתי למסקנה שאת שאני מחפש אין בה. עם המון אהבה ורצון חדי קרן ורודים עדיין לא קיימים.
יש בנות עם חור בנשמה. שלא יודעות לאהוב, שלא יודעות להאהב. חלקן גם נראות מצויין.
כמעט שנה, שיא חדש. הייתי צריך לקחת את העצה של עצמי ושל חברַי עם זיהוי הבעיה מלכתחילה ולגמור את זה בשבועיים הראשונים. דבר, שאגב, עשיתי, אבל היא ביקשה שאתן לנו עוד הזדמנות. ועוד אחת. ועוד אחת.
יש נטייה מביכה לגברים לסלוח לכוסיות על הרבה יותר מדי. אז כנראה שזה מגיע לי, מה שקורה שחושבים מהזין.
מודלים של מציאות:
כל בן אדם בונה לעצמו מודל שלפיו הוא תופס את המציאות, לפיו הוא מבין את העולם ולפיו הוא מגיב בהתאם. יש מודלי תפיסת מציאות שמגבילים את אפשרויות התגובה ואת אפשרויות ההבנה. פעם העולם היה שטוח. כולם ידעו את זה, אחרי הכל יוצאים החוצה מביטים לאופק ורואים...duh.. ואז ניסו לבנות ספינת שמפליגות קצת יותר רחוק, פחדו שהן תיפולנה, והחליטו שבעצם כדאי לא להפליג בכלל.
גישת עולם הדיסק עבדה מצוין ,עד גבול מסוים. ואז היא נהייתה למגבלה.
פעם הפיסיקה הקלאסית (המכניקה הניוטונית) הסבירה את הכל, העולם הוא מכונה דטרמיניסטית מתוחכמת. מעוף כדורי תותח, תנועת הפלנטות, גאות ושפל -הכל היה מוסבר. אפילו כשהעולם כבר היה עגול. זה היה כל כך גאוני, וכל כך נכון. זה הסביר הרבה יותר תופעות ולא היה יותר צורך לתהות לגבי מינם של ארבעת פילי הענק שנשאו את הדיסק השטוח של העולם.
כולם היו שמחים, עד שאיזה משוגע יהודי עם שיער מצחיק ניסה לבנות חלליות היפותטיות שטסות קרוב למהירות האור ולהבין איך אטומים מרקדים כשעושים להם זצים חשמליים בתחת.
עם מודל פרוש המציאות הקודם, שעבד כה יפה עד כה, הייתה מגבלה יסודית.
היו דברים שלא ניתן היה להבין, ודברים שלא ניתן היה לעשות.
אחרי אינשטיין הצטרף למציאות מודל חדש, ורק מי שהחזיק בו הכיל גם את הכח להבין ולשנות מעבר למגבלה של הקודם.
במערכת יחסים, לכל בן זוג יש את מודל תפיסת המציאות שלו, בנים כהרגלם יותר רציונאלים, יותר אוביקטיבים ובנות כהרגלן יותר שואבות את ההכרה העצמית והבטחון העצמי שלהן ממה שהסביבה אומרת להן, יותר רגשיות. סוביקטיביות.
איש חכם: מותק, בואי נצא.
השמנה<מייצרת בטחון עצמי>: אני שמנה?
איש חכם: לא מותק, תביטי במראה, את נראית מצויין.
השמנה: אתה משקר, תגיד לי שאני שמנה!
איש חכם: את בכלל לא שמנה, רק תראי כמה שאת רזה עם השמלה הזו.
השמנה<בונה רציונאל>: נכון, באמת רזיתי 2 ק"ג!
איש חכם<מקפל לה את המציאות בחזרה לתוך המח>: אמרתי לך שאת רזה, את רואה?
שמנה<מגיעה לאורגזמה של פרודוקטיביות שיחתית, מנתקת את המציאות ובונה אחת חדשה>: אני רזה, ידעתי ! בוא נצא לאנשהו.. :)
מגזין נשים אמר פעם:
בנות תפקידן לקטר, ובנים תפקידם להתחשל, לספוג, להדוף ולבטל את החששות של הבנות. נשים רוצות סלע קיומי, גוש מוצק ושרירי שיגן עליהן ביום מצוקה. את השרירים הן כבר בדקו, עכשיו רק נותר לבדוק נאמנות (קנאה לחלוקת המשאבים המוגבלים) ואמינות (האם יגן עלי בעת מצוקה גדולה ואמיתית?).
אז איך אתן עושות את זה?
את האמינות הן בודקות ע"י קיטורים, יזימת ויכוחים קטנים, העצמת חיכוכים לריבים וכד'. המטרה הלא מודעת- לחשל את הגבר במצבי מצוקה מלאכותיים, כך שבעת מצב מצוקה אמיתי, כשהטיגריס שן-חרב יבוא לטרוף את המחנה הוא יתייצב מול הקיטוּר ויפתור אותו באמת, בדיוק כפי שהוא פתר את החוסר יכולת שלך לצאת מהחנייה בעצמך.
('אופ, אתה כזה מניאק! אתה לא יכול לצאת לי מהחנייה? אני עוד צריכה לבקש??')
זה נקרא התניה. כולם עושים את זה לכולם כל הזמן. אבל לא כולם מודעים לזה.
אני מנסה למדל מציאות לפי מכניקה קוונטית, והיא לא מצליחה להבין מה לא הגיוני בזה שהעולם שטוח.
איך מסבירים לאנשים חרשים את ההבדל בין מונופוניה להרמוניה?
לקח לי שנה שלמה, אבל הסקתי.... שזה פשוט מיותר לנסות בכלל.
היה לי חלום
ובחלומי הבלונדינית מזליפה מים צוננים על פנייה הענוגות, מתרעננת קלות בבוקר יפה בארמונה שבשגרירות, דבר לא יכול להפריע ליום הנפלא הזה. לפתע היא מוצאת עצמה מוטרדת מדפיקה בדלת. במפתן, ממתין מעונב מונגאשאקה - הנספח לענייני כושים ביאפרים. הוא רוצה אישור מהשגרירה לשחרר את מיכל ה6000 גלון מים שקיבלו מהאו"ם כדי להשקות את עשרות אלפי הילדים הצמאים, כדי שיוכלו לעבד את אדמותיהם החלקאיות ולהקל על הרעב.
עשרות ילדים רזים כשלד, ערומים, עם בטן נפוחה מרעב ורימות בעיניים עומדים מחוץ למדשאות הארמון בעיניים דומעות (מרימות) ומתחננים כבר יומיים לשחרור מיכל המים.
הבלונדינית מרימה ראשה מקציפת התות שמענגת את חיכה ופותרת לאחר יד את מונגאשאקה -"אתה לא רואה שאתה מפריע לי? תבוא מחר עם השטויות שלך". הבלונדינית עסוקה היום, יש לה נאום להכין. מאום על מוסר, פילנתרופיה ואלטרואיזם למסור שבוע הבא בכנס בשוודיה. זה מאוד חשוב לה שהנכבדים שם יחשבו שהיא מוכנה לנאום, שהיא יפה ומוצלחת. כך ששטויות מנהלתיות באמת יכולות לחכות, לא?
<אפילו סיפרתי לה על החלום. היא לא קלטה.>
מודל המציאות שלה לא מאפשר לה לתפוס את המעשה שעשתה כרע, מכיוון שהוא יאלץ אותה לתפוס עצמה כרעה, ואז ימוטט את מודל המציאות שלה. זה מנגנון הגנה על האופי.
כמשל היא מוכנה לקבל אלגוריה בה בלונדיני כלשהו עושה מעשה זה, מייד מודח מתפקידו ,וכפות ידיו נשלחות ל12 חבלי הארץ כמאכל כלבים כעונש על מעשיו החמורים. לעומת זאת, לא כמשל, אין היא מבינה כלל מה הבעיה.
זו מגבלה תפיסתית חמורה מאוד, מנגנון הכחשה עוצמתי, המסוגל להכחיש את שנאמר שניות לאחר מעשה. אותו מנגנון שמסוגל גם אם יוכח לו בוידאו שאכן נעשה המעשה לבטל לחלוטין את חשיבותו, או את עוצמת הרעב השורר בביאפרה. ("הם סתם עושים את עצמם - בחייך. בסומלייה הרבה יותר רעבים, שילכו לראות מה קורה שם").
הכי קרוב למציאות שהמנגנון הכחשה מאפשר זה ביטול האחראיות. ("אני לא מבינה מה ועדת כריתת הידיים רוצה ממני מונגאשקאה, למה לא פתחת את המים בעצמך??")
היא תמיד יכולה להגיד משהו קונקרטי כמו :"כן, אבל בדיוק היה לי יובש בעור הפנים" / "לא שמעתי" / "אני לא יודעת איפה המפתח". (אגואיזם קיצוני, הכחשה, תרוץ).
להתיר כל סבך של בעיה שהיא יוצרת בצורה פרטנית זה מיותר כשהיא לא רואה את הרעיון הכללי. אישיות קונקרטית ולא קונספטואלית.
בוחרת לומר "הקהל מאחורי", כעובדה קונקרטית ונכונה, ולא "אני עומדת בגבי אל הקהל" כקונספט מדויק יותר, כללי יותר.. היא מרגישה שזה לא מנומס לעמוד עם הגב לאנשים. אז היא מתנסחת מחדש, ובעצם כך מכחישה. זה סוג של אופי, שילוב עם סופר-אגו תובעני מדי.
מעיוני בספרי פסיכולוגיה, לא ניתן לרפא נוירוזה של אופי. אז מי אני שאנסה.
בחורה זה סרט. כל אחת עם הקטע שלה. יש כאלו שחייבות לרקוד בלט 3 פעמים בשבוע, יש כאלו שמורידית ג'וינטים יותר משערות ברגליים. הכל סבבה. כל עוד זה לא מפריע להן בתפיסת המציאות, כל עוד זה לא מגביל אותן מהבנה או עשייה. איפה עוד מלבד הטכניון אפשר למצוא מוגבלות תפיסתית כל כך גדולה אצל אנשים? שמרוב אלגוריתמי פעולה קבועים, דפוסי חשיבה מקובעים וצורות התנהגות קונפורמיסטיות פשוט נמחק הבן אדם. אין יצירתיות, אין הבנה של תהליכים. רק רצפי עובדות גדולים, שמרפדים את מקרי הקצה של דפוס הפעולה.
שיחה טלפונית:
היום למדנו על השריר, כבר שנתיים לומדים על זה זה נורא מעניין !
וואלה, אז איך באמת עובדת הביוכימיה של השריר? תמיד רציתי לדעת. מה קורה נגיד כשנתפס לי?
-אה, זה קל: אוכלים אוכל ואז יש אנרגיה.
וואלה.
-וגם "אשלגן כלורי" שזה בעצם מלח. וגם שריר זה חלבון! אה, וגם משהו עם סידן. אה, וגם יש שרירים לא רצוניים! וגם E=MC בריבוע! (שמחה מעצמה על הדקלום הנכון)
וואלה.
להגיד "אני לא יודעת", בדומה ל"אני מסובבת גבי לקהל" הוא כלל לא אפשרות. זה מעבר למודל התפיסה העצמית של "אני צריכה לדעת", ולכן אין תגובה שכזו. ולכן היא לעולם לא תדע. מוגבלות.
אם אין תקשורת בין בני הזוג, אין אפשרות לגשר על שום פער במערכת יחסים.
צריך לא לשכוח להזהר לא לעשות אקסטרפולציות לכלל הנשים, מכל מיני אנומליות טכניוניות מוזרות.
מודל תפיסת מציאות מוגבל שכזה, בשילוב עם חוסר יכולת להטיב לזולת, לאהוב או להאהב. תוצר של משפחה ללא אחים, אחיות, אבא, וחצי אמא. הוא בעיה עצומה. תקורה ניהולית אדירה לגבר. המון זיעה שצריך להשקיע בקשר רק בשביל לדרוך במקום, בשביל לתחזק את האימפוטנציה הכללית..בשביל לאפשר אינטראקציה נורמטיבית למחצה..
אז יצאתי עם פולניה ולא שרדתי. נו שויין, מצד שני, לא הרבה שורדים. :)
עדיין, חשוב לי להבין למה ואיך. אני אוהב ללמוד מטעויות. וזו מקרה מאוד מעניין מבחינה אנתרופולוגית, סוציולוגית.
אני בד"כ מנסה להיות חכם ולא צודק. זו דרך חיים שהחלטתי עלייה לאחרונה, ומאז היא מייסרת לי את חוש הצדק. כשאני רואה אנשים עם תפיסת מציאות מוגבלת, כמו אצל אנשים חרדי שמיים לדוגמא, אני מנסה ללמוד את צורת ההבנה שלהם כדי שאוכל לתקשר עימם ביתר קלות. אני לא מנסה לגרום להם לשבר פסיכוטי שלם, ולמוטט על המוגבל את עולם הערכים שלו. אני הרי יודע שאני צודק, אני יודע שאני מסוגל להראות לו סתירות פנימיות, ואי התאמה למציאות עצמה של המודל לפיו הוא חי. אבל אני לא מנסה. צדק אינו רלונטי, אני חכם.
(אוקי, אז כדהו"א הוא עגול! -אבל הוא בטח לא כדור! )
אין אמת מוחלטת, ולכן לכל אחד האמת שלו. עם זאת, אנשים עם מודל מציאות מוגבל יותר מבחינת יכולת ההכללה שלו למודלים סוביקטיבים אחרים הם כן מוגבלים מבחינה אוביקטיבית.
לכולם מותר להעלב, גם כשהגנב תובע את בעל הבית אליו פרץ. לגנב נגרם נזק רפואי בעת שאגרופו מעך את הפרצוף הגרוזיני הקשה של בעל הבית ההמום. הוא באמת נפצע, אין כאן ויכוח. אך האם הגנב צודק?
כמובן שהוא צודק. קונקרטית הוא אינו טועה. העובדה נכונה.. אבל האם הנזק היחסי שלו קטן יותר ? האם הוא פיספס משהו בשיקול שלו של העובדות?
אם הוא חולה נפש, כסינדרום "אספרגר" ואין לו את החלק במח שאחראי על סימולצית רגשות הזולת דרך הזדהות, אז כן. הוא צודק לגמרי.
אדם קונספטואלי, שאינו משועבד לפחדים שלו, היה מבין אחרת.
כשיוצאים עם מישהי יותר מחצי שנה, ומבינים שמודל תפיסת המציאות השגוי שלה לא עומד להשתנות. אחת שיכולה ליזום ריב מלא צעקות על כך שהיא נעלבה שבעת שהיא איחרה בחצי שעה לאסוף אותך, אתה העזת ללכת ברגל את אותה החצי שעה עם 2 תיקים על הגב לאורך כל הכביש הבין עירוני ולהגיע לבד. וחושבת שזה באמת לא בסדר מצידך.
אז הבנתי שלהיות חכם ולא צודק זה הרבה יותר מקשה לביצוע ממה שחשבתי שזה יהיה.
להעלב זה מותר. לא להבין שזה אבסורדי לגמרי זה - אסור.
מי שממדל את המציאות שלו מסביב לתפיסה שאנשים כל הזמן רוצים להרע לו, שצריך לנצל אותם, לפגוע בהם בשביל לקבל יחס כלשהו, שלהעניק זה אסור, שלצעוק זה טוב. למה הוא מצפה?
התשובה היא שהוא מצפה לבדיוק אותה מציאות שהוא ראה קודם לכן. למערכות יש נטייה להנציח את עצמן.. מנגנון ההגנה מונע שינוי ע"י שבר פסיכוטי. אושר אינו פונקציה. רק לשמר על הקיים.
אנשים הרי לא רוצים להנצל ממעגלי קסמים. הם רוצים לחוות את הקרדיט של עצם הבקשה ממקור סמכות. קרדיט בעיני המערכת הפנימית שהם שואפים לרֵצות. לשווק את עצמם לעצמם. לומר רטרואקטיבית "הנה, תראה איזה נחמדה אני...שלשום אפיתי לך עוגה. רוצה? אה, חבל. עכשיו היא נגמרה. למה? כי אכלתי את כולה לבד. יאמי יאם כמה שהיא הייתה טעימה..חבל שפספסת".
ככה הם גם מקבלים קרדיט על מעשה טוב בעיני עצמם, וגם לא באמת צריכים לעמוד מאחורי שום דבר שהם אומרים.
החרדים רוצים לומר ש "שפנים אמנם לא מעלים גירה במציאות, והתורה אמנם אומרת במפורש שהם כן. אבל תראה- הרמב"ם בספרו בן ה500 שנים "מורה נבוכים" פתר את הסוגיה הזו. הוא פתר אותה אחושרמוטה. יא ווארדי יא עליק כמה שהוא פתר אותה. לפָנים הוא פתר אותה"
וואלה, איך?
-תקרא תקרא, זה פתרון סוף הדרך.
האם אתה אי פעם קראת את הספר הזה?
-לא, לא ממש. אבל שמעתי שהוא פותר שם את הסוגיה הזו היטב. אין לי שום בעיה בתפיסת המציאות, התורה היא אש אלוקים חיים, וכשהיא טועה לכאורה זה רק מראה על קטנות ההבנה שלנו את עומק מחשבות האינסוף של הבורא.
-גם כשהיא אומרת משהו פשוט וטריוויאלי שמתברר כשגוי לגמרי? ,כמו .....שהארץ שטוחה ?
לא יודע. אין לי אינטרנט. יש לי רק ספרות חרדית שמצונזרת כבר 100 שנים לפחות.
-וואלה.
כל אחד והסופר-אגו שלו. כל אחד והכניעות שלו אל מול המערכת הערכית. יותר מדי כניעות, פחות מדי אופי. ככה זה עובד.
כמו פונדמנטלים דתיים שמבטלים את המוסר הפנימי שלהם אל מול האלוהים והולכים לרצוח בשמו. כמו עתודאיות היסטריות לחוצות אמא שחוטפות התקפי היפר-ונטילציה באמצע הכיתה וכמעט מתעלפות. הן אף פעם לא חשבו מה הן רוצות, רק מה מצופה מהן לרצות. משם הדרך לכדורי הרגעה לא רחוקה.
ואין לי בעיה להסתדר עם כולם. עם כולן.
עם כאלו במרחק של מעל 100 ק"מ ממני, כאלו במרחק 9 מטר ממני, כאלו שיורדות על כולם כדי להרגיש טוב עם עצמן, בתולות, קטינות, אולטרא חנוניות, נימפומניות, דו מיניות, מקללות בכביש שלא יודעות לנהוג, פרנויה קיומית, אמונות הבל, פריג'יות מינית ואף עם תלותיות מציקה הצלחתי להתמודד יפה בעבר.
אבל הנתק המוחלט בין השכל לרגש, החוסר אבחנה במציאות שבין העובדות לדעות, החוסר יכולת לראות את הצד השני כמשהו יותר מאפיק קלט-פלט, אלא כחווה סוביקטיבי -הוא מגבל מגבלת המגבלות. קשה לי לדמיין משהו יותר חמור.
לא כולם רוצים או מסוגלים להבין, אבל כולם בטוחים שהם כן.
אין לי בעיה לזיין דבר שכזה, עשיית זאת כל חיי. אבל לפתח קשר רציני ,ארוך טווח ומלא אהבה תוך אינטגרציה משפחתית ואישית מלאה? את זה אני עדיין לא מסוגל. אם אחליט סופית באיזשהי נקודה בעתיד שזוהי דרכו של עולם ושנשים ברובן הן מקבילות החרדים של המציאות הבין אישית -אולי אז, בתקווה, אהיה מסוגל להבליג גם על זה.
אולי בעתיד. לא היום. יש גזבול.
צריכות להיות קיימות בחורות יותר תקינות מזה.
זה יכל היה לצמוח למשהו יפיפה, לו רק הייתה לה נפש בריאה, ותו לא.
אני מאוד אהבתי, ואף נלחמתי על אהבה זו. שנה שלמה.
לפתע הבנתי מול מי אני נלחם. ומול מה.
אז ויתרתי.
אחרי הכל, גם לי יש מנגנוני הגנה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
