החכמה היא לא לחשוב על זה

 גם אתה.

בכל פעולה שאנו עושים, כולנו עובדים על הנחות יסוד למינהן.  הנחות מקומיות הן תלויות מקרה והנחות גדולות יותר קשורות לחינוך ולתרבות בה נולדנו.

בדיוק כמוך, אנשים מובילי דרך ופורצי גבולות תמיד קראו תיגר על הנחות אלו.

אז מה הן בעצם ההנחות היסודיות ביותר שלנו כבני אדם?

אם לא נלמד על תרבויות אחרות איך נוכל לדעת מהן הנחות היסוד בה אנו חושבים? או חושבים שאנו חושבים?

בואו נברר.

                           (אלו לא צבעים מוזרים, אלו העיניים שלך שמוזרות)

בהיסטוריה של הפילוסופיה העולמית יש 3 תורות מרכזיות שמנסחות מודל של "מהו העולם".

את הראשונה, אתם וודאי מכירים.

המודל המערבי – העולם הוא מכניזם ענק.

מהעת העתיקה. המציאות היא מעין יצירת אמנות מורכבת, יש לה  מאין כמוה שנוצרה בידי הרב-אמן. אנו יכולים להיאבק בניסיונות אנושיים דלים להבנה של המציאות, אבל רק הארכיטקט-הקוסמי יודע באמת איך הוא פועל. האלוהים הוא האמת והידע המוחלטים והוא יכול לענות לנו על כל שאלה לגבי איך או למה דברים הם כמו שהם.

סיבת הבריאה היא אהבה, והרצון לרצות את האל הוא הדחף החשוב ביותר שעל אדם "רציני" להתמקד בו. כל עולם החומר הוא הבל-שטות חולפת, מעין מבחן שעלינו לעבור לפני חזרתו לעולם "האמת" הרוחני-אלוהי.

עם התחושה שאתה כל הזמן בבחינה וכל מעשייך ידועים יש בעייה. היא מעיקה. הרי אנשים שואפים לחופש.

אבל ברוה ההיסטוריה של החשיבה המערבית, לא היה שום הסבר אחר למה ואיך נברא הכל, לא היה - עד המאה ה19.

ב300 השנים האחרונות, ככל שההבנה המדעית-מכניסטית של העולם המערבי התפתחה נדחק מיקומו של האל-יודע-הכל מחוץ לכל מה שהצלחנו לפענח. עם הבלונים הפורחים הראשונים נדחק גבוה מעבר לעננים, מחוץ לפלנטות אחרות (גיהנום היה במאדים עד שהאפיפיור התחרט אחרי 1200 שנים), וכלה בדחיקתו כל הדרך אל מחוץ לגבולות המרקם זמן-חלל של המפץ הגדול.

חיי נצח מושגים דרך מעבר המבחן לשביעות רצון של כל אלוהי קומבינציה תרבותית-מקומית של אללה,ישו או רוח הקודש. מי שמצליח יפה בעולם הזה מגיע לגן עדן, מי שלא מתגלגל שוב לכלא החומר, או גרוע מכך.. למאדים.

צבע המוות הוא שחור – המסמן חוסר צבע, ההפך מאור, אי קיום. עצב.

כיום, לאדם המשכיל בעת המודרנית קשה באמת להאמין באלוהים הפטריאכלי של העולם המערבי העתיק, זה לא שהפרכנו את קיומו, אלא התפיסה הזו פשוט נראית פחות מתאימה או עקבית לכל הידע האדיר שנצבר על איך העולם מתנהג. אם לא מקריבים בתולה השמש עדיין זורחת, וצ'יזבורגר חזיר לא גורם לברקים לפגוע בך.

אז העולם הוא מכונה ענקית, שנשלטת ע"י חוקים שניתן לגלות.

העולם הוא טיפש. אוטומטי.

עם זאת, העולם עדיין היה מכניזם. מופלא ומורכב מאין כמוהו, כזה שאנו מנסים להבין, להכניע, לשלוט בו. ומצליחים די יפה.

לפי הראייה הפילוסופית המערבית בני אדם הם איי תודעה מיוחדים בבריאה האלוהית, איים הכלואים בבשר המפריד בינם למציאות החומרית החיצונית להם. אנו נוטים לתפוס את החברה המערבית כמטריאליסטית, אך בחברה זו אין לנו באמת שום כבוד לחומר. אנו הורסים אותו, מעבדים אותו ומנצלים אותו. והכל כך נראה, מתוך אותו פחד קדמוני מהעולם החיצוני לנו, שיבלע אותנו, שלא יזין אותנו. עולם, שצריך להכניע לצרכנו ורצונותינו.

אלימות.

                                        (האמונה של רוב העולם המוכר לנו לא פחות מגוכחת)

המודל הסיני-הטאואיסטי, העולם הוא אורגניזם.

אנו לא מיוחדים בשום דרך, לא נבראנו ולא נוצרנו.

ילד סיני לא שואל את אביו איך דברים נוצרו, אלא איך דברים גדלו.

אנו והעולם אחד הוא, אין חומר ואין רוח. כמו שתפוחים גדלים על עץ, ומתוך העץ, כך גלקסיות גדלות ביקום, ומתוכו.

ובגלקסיות גדלים להם כוכבים, גושי חומר בוער בהיתוך גרעיני שמתבגרים, מתים ונולדים מחדש בסופר נובות אדירות. כאן במערכת השמש, יש לפחות מקרה אחד בו מתוך הפלנטות  גדלים.... אנשים.

הם נולדים מתוך האינטראקציה הכוללת, מתממשים כתוצר יוצא מתוך הביוספירה של כדוה"א, רק עוד מאפיין של הגאיה הכוללת של כל הדברים.

כך יוצא שסלעים אינם דברים מתים. הפוטנציאל של כל סלע הוא להפוך בסופו של דבר למשהו אינטליגנטי, להתפתח ולייצר מעצמו אזוב, ירוקת, חיידקים, בעלי חיים, אינטליגנציה...ובסופו של דבר את אפילו את האנומליה הזו שנקראית 'תודעה', ששמה לב שהיא בכלל קיימת, שמבינה שהיא באה מעפר. שמבינה שהיא סלע.

הוליזם.

אין זלזול בטבע, אין כריתת יערות גשם, בקושי יש בכלל תיעוש.  במערב אדם חולה מוטל ממומחה לאנדוקרינולוגיה למומחה לאבנים בכליות למומחה מצומצם אחר כלשהו, עד שהוא מבריא מעצמו לאחר מספיק כריתות של איברים חולים. הדיאגנוזה הרפואית הקונבנציונאלית הקלאסית לא הכשירה רופאים לראות בגוף כמערכת מלאה, הרפואה הסינית לעומת זאת מנסה לרפא את הגוף דרך ההבנה האנרגטית-הכוללת שלו, מנסה למצוא את הסיבה לחוסר האיזון. צ'אקרות, אקופנקטורה, פסיכוסומטיזם.

חיי נצח מושגים דרך ההבנה שאתה והאדמה בה אתה נקבר אחד הם. כמו שאינך מתאבל על תאי גופך שמתים במילוניהם כל יום, תאים שכל 7 שנים מתחלפים לחלוטין, אין אתה מביע עצב על מוות של קרובים לך. יש הבנה של מחזוריות בטבע, של גלגול חי למת, למת לחי. לא מתה לי שן חלב, היא פינתה מקומה לשן חדשה. הורי לא נפטרו, אני ממשיך בדרכם. טאו- הוא "הדרך".

אפילו צבע המוות הסיני הוא סוג של צהוב –שמחה, אושר. הצבע של הקיסר.

בגדול, זה קצת מזכיר את המודל התפתחותי אבולוציוני של המערב, רק מכיוון אחר לגמרי.

אנשים שרואים עצמם כאיי תודעה מבודדים בשק בשר, נתפסים כשבויים בהזיות של האגו

והבודהיזם הוא דרך להשתחרר מהזיה זו.

כי כשאתה מנסה לתאר התנהגות או צורה של שק בשר כלשהו, אתה מתאר אותו אך ורק ביחס לעולם החיצוני. הוא הולך, הוא משאיר גללים, הוא מחייך לשקים אחרים. אי אפשר לדבר על ההליכה בלי לדבר על הרצפה, כפי כשזואולוג חוקר יצור בטבע, הוא חייב לדבר על סביבתו. היום אנו יודעים שאי אפשר לבודד את החיה מסביבתה הטבעית, כי אז נקבל משהו אחר לחלוטין, ולא הדבר שאותו ניסינו לחקור.

צריך לתפוס את היצור בקונטקסט של הסביבה שלו. צריך לתפוס את הכל כתלויות הדדיות באורגניזם העל. כמו שגל בים אינו הים, וכמו שהים אינו גליו.

אתה, הוא משהו שכל העולם עושה.

המודל ההינדי - העולם הוא דרמה.

זהו המודל השלישי, ולדעתי המעניין ביותר. "כל העולם במה", אמר גדול היוצרים הספרותיים של תרבות המערב, אבל אף אחד לא הבין את עומק הדברים.

רוב האנשים בתרבות המערב מעסיקים עצמם יומם ולילה בשאלה אחת.  מה היית עושה לו היה לך את כל הכסף שבעולם?

רוצה? יופי, הנה, קיבלת.

ועכשיו, אחרי שכבר קנית הכל ושכבת עם כולן? איך אתה נהנה מסיפוק יצריך כשאין לך עיכוב אמיתי במימוש של סיפוקם? האם אתה מזלה את היצרים עצמם?

ובניסוח אחר, השאלה היא בעצם – מה אתה היית עושה לו היית אלוהים?  לו היית בורא לך גן עדן?

חשבו על זה קצת. זו לא שאלה קלה בכלל. (וגם כיף לחשוב עלייה..)

בכל לילה, כשאנו חולמים אנו מתנסים בזעיר אנפין בסוג זה של חוויה יוצרת. במיוחד, אלו מאיתנו שמצליחים לחוות חלומות צלולים, כאלו שאתה חולם ויודע שאתה חולם. השליטה במציאות של החלום היא כמעט מוחלטת. אפשר אפילו לחלום שאתה חולם. (כיף שחבל"ז..).

לסלעים ואבנים יש תודעה, היא פשוט מאוד פרימיטיבית.

כשאתם נותנים לפעמון מכה.. הוא מצלצל, כשאתם מפזרים מלח במים הם מזדווגים. לכל העצמים האלו יש תגובה למציאות שמיחדת אותם , לעיתים זו תגובה מאוד פשוטה.  בעוד שהתגובה של התודעה שלנו היא כמובן הרבה יותר מורכבת,  לתגובה של אנשים יש קולות, צלילים וריחות שנובעים מכל מיני תהליכי עיבוד ותפיסה פנימיים. ממש כמו שהפעמון יודע לצלצל חזק יותר במגע מתכתי. זה אותו הדבר, רק בדרגות מורכבות שונות. את רוב תהליכי העיבוד של הפעמון אנו מבינים כפיזיקה, אך נראה שאת תהליכי העיבוד בהם אנו מבינים את זה שאנו מבינים הרבה יותר קשה לתפוס.

לתודעה יש נטייה להתמקד בדברים אותם היא עושה, ונראה שזה קשה עד בלתי אפשרי להפנות את פנס ההתמקדות כלפי החוטים שמחברים בין הסוללה לחוט הלהט של הפנס עצמו. צריך סוג אחר של מודעות, משהו שלא נובע ממערכת החינוך המערבית של "תהייה בשקט, ותתרכז!".

נראה שלחיים יש הרגשה של משמעות כשאנו מספקים את הדחפים הביולוגים שלנו. הדחף לרעב, אהבה, ביטוי עצמי וכד'. אבל על מה הדחפים הביולוגים שלנו באמת מצביעים?

הם מובילים אותנו אל העתיד, מצביעים על ההמשכיות למען המשכיות למען המשכיות למען המשכיות ...של הגזע.

למוזיקה יש תחושה של משמעות, הרי שמיעתה מסבה עונג, היא משמחת. עם זאת, מוזיקה הרי לא מכילה בהכרח רגש ספציפי, או שהיא מסמנת משהו מחוץ לעצמה, אין לה משמעות בהקשר כלשהו, כי היא מספקת לכשעצמה.

בריקוד אין לנו יעד אליו אנו הולכים, אך עדיין יש לריקוד הרגשה של משמעות. של שחרור. זה כיף.

ביצוע תבנית הפעולה הוא הוא האושר. הדרמה.

אז מה אנשים עושים בחלומות בהכרה? הם עפים, טסים, משגלים, יורים לייזר מהעיניים, מנהלים ויכוחים דמיוניים, מנהיגים צבאות ומנצחים מלחמות... כל הדברים שהם יודעים שהם לא יוכלו לעשות במציאות החיצונית.

עכשיו, מה אם יכולת כל לילה לחלום חלום קסום ונפלא? אחד שאורך 75 שנים בכל פעם, ובו אתה חי חיים שלמים של אדם שאינו אתה. מה היית עושה..?

-אה זה ברור! היית מציל נסיכות מדרקונים, אוהב ומתאהב, פותר תעלומות בלשיות, שוכב עם ההרמון של יו-הפנר, אוכל רק תותים עם קצפת ומקבל אינסוף כבוד והערכה מכל העולם על .. נפלאותי יוצאת הדופן.

ואז אתה מתעורר, כולך בהתרגשות וזיעה, מספר לכל החברים בהתלהבות, אילו ההרפתקאות נפלאות עברת..!

ונכנס להרפתקאה חדשה.. שוב ושוב..

אבל באיזשהו שלב כל הריגוש הזה לא מרגיש ממש ממש אמיתי, הרי שאתה יודע שאתה חולם. אתה מבין באיזושהי צורה שאין לך באמת סיכון בלחימה עם הדרקון, שהנסיכה לא באמת אוהבת אותך, שהאנשים הם בדמיון שלך, ולא תמיד מפתיעים בתגובותיהם, ושבזמן שאתה וחברה שלך עפים מעל העיר, אתה בעצם שוכב על המיטה במציאות אחרת.

האשליה נשברת, הקסם נעלם. המציאות הנחלמת נהיית ... חלום.

הטריק הוא לשכוח שאתה חולם. לחוות את המציאות שבחרת לעצמך לפני השינה הגדולה במלוא עוצמתה. להיות רשע, להיות צדיק, להיות עשיר ולהיות עני. להיות חתול, להיות כרוב, לאכול ולהאכל. 

לשחק את המשחק.

אז מה הוא עושה האלוהים הזה? מה בוחרת לעשות ישות אינוספית כל יודעת-כל מכילה-כל נמצאית ודי משועממת שאין לה שום דחפים לספק? שאת כל צרכייה היא משיגה בעצם יצירת הדחף?

היא עולה לבימה ומשחקת.

היא משחקת את כולנו וכל אחד מאיתנו בנפרד. היא כל האטומים המרקדים להם את הריקוד הקוונטי, וכל האנשים ששוגים לחשוב שחייהם זה מה שיש באמת. החכמה היא לשחק באמת, לשכוח שאתה יודע שאתה חלק מהכל והכל חלק ממך. 

כך שגם בהינדואיזם החכמה היא...לא לחשוב על זה.

נמסטה בסנסקריט משמעו –האלוהים שבי, מברך את האלוהים שבך.

גם אני חתול

נסו להשוות את זה לברכה המקובלת "שלום", מהתרבות העתיקה שלנו במערב, שמשמעה תכל'ס "בוא לא נלחם, סבבה?".

וגם מבחינה טכנולוגית תרבותית. אבק השריפה היה קיים בסין מאות שנים בזיקוקים, עד שהאדם הלבן גילה אותו ועשה ממנו תותחים שטבחו באירופה.

תפיסות שונות לתרבויות שונות, מהוות נדבך מרכזי בהתפתחויות שלהם כעם, באושר וביכולות האישיות של אנשים שלא שמים לב שהם רואים את העולם בצורה מסוימת.

זהו. גם אם אני לא מכיר את הנושא מספיק לעומק, אני מקווה שהצלחתי להסביר את זה כמו שצריך.

ואתה מרווה, במה אתה מאמין?

נדמה לי שהצלחתי לזקק את שלושת המודלים הידועים לידי אחד, שמכליל אותם ומוסיף עוד, אני נוהג לקרוא לזה "פסיכו-ממטיקה". נדמה לי שיש לי אפילו ישום טכנולוגי ישיר של העניין. כצפוי, זה מאוד מפחיד, בעיקר אותי. אני בספק אם אצליח להסביר את זה ... אבל זה כבר חומר לפוסט אחר.

:-)

נמסטה.