הדבר היחיד שיכול להכאיב יותר מכל דבר בעולם, אבל באמת בעולם. זה לריב עם החברה הכי טובה שלך.
לא לדבר איתה במשך שישה ימים כבר.
שישה ימים שאת חושבת על המעשים שלך כל שניה אפשרית.
מדברת עם אחיך כל שניה עליה, והוא אומר לך ללכת לבקש סליחה, אפילו ששתיכן טועות.
חמישה ימים שעוד ימשכו עד שיגיע הסוף למחשבות החסרות מקום ישיבה במוח שלי. ברגשות ואצלי בכלל.
אני רוצה לצעוק חזק, להרגיש כאב פיזי ולא נפשי. אבל אי אפשר הוא לא מגיע.
אני לא רוצה להתעלם מהכאב הזה, אני לא רוצה לשכוח את הכאב הזה אפעם.
אני אשמור אותו תמיד אצלי בצד, בשביל העתיד, בשביל שאני לא אחזור על אותה טעות פעמיים או יותר.
המחשבות שלי ריקות, הן רוצות להיתפס במשהו אבל אין במה. אין עם מי לחלוק.
אני יכולה לחלוק עם כל אחד, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. זה לא תהיה אותה הרגשה של חלוקה.
אני ארגיש שמשהו חסר.
כי כבר ניסתי לחלוק עם חברה אחרת.
אבל פשוט זה לא זה. לא הצלחתי לדבר. נחסמתי בפנייה.
כי יש מישהי שאני לא מדברת איתה. ואם היא נסגרה בפני, אז הכל נסגר.
המחשבות האלה יצאו מהכלים היום ועוד מחשבות עליו נוספו.
לא רציתי לראות אותו היום. הוא התקשר בבוקר ולא הספקתי לענות ורצינו להיפגש בערב.
דחיתי הכל.
משהו חסר לי.
כמו כל השבוע.
יצאתי לריצה בשקט.
לבשתי בגדים קצרים ונוחים למרות שקר בחוץ.
נעלתי את נעלי הספורט החדשות ויצאתי אני והפלאפון.
בחיים לא יצאתי בשדרה הראשית פה לבד לריצה, ובכלל ב1 לפנות בוקר.
הכל שקט. בקושי יש אנשים.
3 מכוניות עוברות. מכונית אחת מוכרת לי. עשיתי להם ביביסיטר פעם.
עוד מכוניות עוברות ומסתכלות מוזר על הילדה שרצה לבד עם מוזיקה באמצע הלילה.
הכוח נגמר בחצי הדרך. ומשם הלכתי הכל בחזרה.
זה היה הדבר הכי משחרר שיש כרגע.
אני רוצה לעשות את זה שוב, אבל שהפעם המחשבות שהיו לא יהיו שוב.
אלא אחרות, טובות יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.RiTa