אי אפשר להסביר את זה במילים אחרות, זה המילים.
מחיקה של חלק מהחמש שנים האחרונות.
אני יכולה תמיד לזכור את זה לטובה, אבל גם לקחת את כל השנים
האלה, ולחשוב אחרת, שהן לא קימות בשבילי, לא מאותן חלקים שהיא היתה חלק מהן.
למחוק את היום הולדת הקודם שלי, את היום הולדת שלפני.
למחוק רגעים משותפים.
כי ככה עכשיו כנראה זה חלק מהנורמה, למחוק אנשים מהחיים.
לא מתאים לך להיות חבר שלי עכשיו, אז לא מתאים לי שתהיה חלק
מהחיים שלי, אני אמחק אותך, ככה שאני לא אזכור מי אתה.
רגשות אשם מעורבבים בתוך געגוע לאותם רגעים.
לא ברור אם זה געגוע לבן אדם או לרגעים.
מוזר לי לחשוב שעכשיו, אחרי ששני הצדדים נפגעו ככה סוגרים
הכול.
הקלפים שנפתחו, נפתחו בכאילו, עשו לנו טובה שהם משתפים אותנו
במה שקורה.
הדיבור שהיה באותו רגע, הוא רק בשביל לסמן וי, לא בתור בן
אדם שאכפת, אלא בתור אחד שצריך להיראות טוב ליד הסביבה.
אני עדיין בשוק מזה.
בשוק מהתנהלות הדברים עכשיו בחודשיים וחצי האחרונים.
ועכשיו..כאילו אני צריכה לבקש סליחה.
אני זאת שטעיתי (?)
קוצים זה כל מה שנשאר בי
הפרחים שאת נתת לי
קמלו בינתיים
דרכים בהן אני הלכתי
עכשיו חוזר על עקבותיי
אחרי שלא מצאתי.... את שחיפשתי
לכל אחד יש זכות לחלום
סירות נייר במים
רציתי רק לשוט הכי רחוק
אני אדם משום מקום שמחפש לו רק סיבה לנשום