הרבה כאבי ראש, נקיונות, קניות, ערב חג, חג ראשון, חג שני, משמינים, דודים/דודות מציקות - משפחה מציקה!, בית כנסת, הבנים יושבים הבנות מגישות, והרשימה ממשיכה עד אין סוף! עד כמה פסח, למרות השבועיים חופש (אם אתם עדיין ילדים בביהס) מבאס, קשה ובסופו של דבר תמיד מכניס אותי לעצבם ובמיוחד עם אנשים שאני כל כך אוהבת.

ודווקא עכשיו אני מתגעגעת אז אפילו שניקיתי את החדר, פיניתי מדף במטבח וניקיתי אותו, קניתי אוכל כשר לפסח ואני הולכת לבית חב"ד לעשות את ארוחת ערב החג אני עדיין מתגעגעת. זה מוזר כמה אנחנו לא מעריכים משהו עד שהוא נעלם..

אני רוצה לחגוג את החג עם המשפחה שלי! לשמוע את כולם מתבכיינים, מקטרים, מתלוננים, והכי אני רוצה פשוט לשבת שם לשמוע את סבא קורא את המגילה ולאט לאט כולנו אחריו כל אחד בתורו, לאכול את האוכל הטעים של סבתא והדודות ואפילו לקבל מהן את הנשיקה המלאת ריר והכל כך כואבת (פשוט כישרון של הדודות.. מעניין אם אני יהפוך להיות ככה ביום מן הימים), לחפש את האפיקומן ולמצוא אותו! ואפילו שכולנו יודעים שכל אחד יקבל מתנה עדיין לרוץ כמו משוגעים בכל הבית (ועברנו את הגיל לזה לפני כל כך הרבה שנים..)

יותר מזה אני תגעגעת לאמא.

לשיחות השטויות שלנו, לישיבות בבית קפה, לקניות, לדיבורים החסרי משמעות, לעצות, לחיבוקים.

אני מתגעגעת לאבא,לאחי,לאחותי. לא ראיתי אותם כבר יותר מחצי שנה. זה קשה כל כך קשה.

שלא תבינו אותי לא נכון אני אוהבת כל שניה כאן, כל כך אוהבת! אבל לפעמיים הגעגוע גובר כשאני רואה את המשפחה כאן עם הסבא או יושבים ועושים ארוחה דמעה אחת בקלות יכולה לצאת החוצה..

אבל לכול דבר יש את היתרונות והחסרונות שלנו.

היתרון שלי שאני כאן ואני נהנת. החסרון הוא הגעגעוע.

**לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה.

אולי כי קשה לי לאודות בזה. אני כבר מזמן לא ילדה של אבאל'ה או אמאל'ה.

חג שמח לכולם,

ליידי.