אני יותר מדי חשוף למילים. זה מדהים אותי לפעמים, איך מילה אחת יכולה לחרבן לי יום שלם. איך משפט אחד יכול להדהד לי בראש למשך חודשים.

יש מילים שעדיין מהדהדות. כשאתה אוהב מישהו, ומתחבק איתו ומתנשק איתו ונכנס למיטה שלו, ואחר כך הוא אומר לך שהוא בכלל לא נמשך אליך, ושהוא בסך הכל "התאמן" עליך, אתה נפגע. אפילו שזה היה לפני איזה שנה ושאתה כבר לא מרגיש כלום כלפי אותו בנאדם.

אני פשוט מאפשר לאנשים שלא ראויים ליחס שלי לחתוך לי את הלב. אני פשוט נותן להם.

אפילו שאני כבר לא אוהב אותו בכלל. פעם אהבתי. וזה פוגע.

אני חלש.

ולפעמים אנשים אפילו לא מנסים לפגוע. רק אומרים איזו מילה שמזכירה. אפילו שלפעמים ההקשר לא ברור. כמו שמישהו דופק על השולחן לפני תפילת שמונה עשרה וכולם נזכרים שצריך להגיד "יעלה ויבוא". כולם נזכרים שראש חודש היום.

לפעמים המילה הכי קטנה. לפעמים הדפיקה הכי חלושה על השולחן מזכירה לי דברים שאני מנסה לשכוח.

יש מילים שלא סיימו לחתוך את דרכן.

כשאמא שלך, האדם הכי קרוב אליך בעולם, אומרת לך שהיא לעולם, אבל לעולם לא תקבל אותך עם בן זוג. לעולם לא תקבל אותך כמו שאתה, זה כואב.

כן, אני יודע שהשמיים נפלו על הראש שלה באותו לילה מחורבן שבו הוציאו אותי מהארון. אני יודע שיכול להיות שהיא מתחרטת על מה שהיא אמרה. אבל היא לא יכולה לקחת את המילים שלה בחזרה, הן כבר השאירו את החותם שלהן על הלב שלי.

הפוסט קצר, עכב מחסור בזמן, וגם בכוח. (שוב מתנצל אם לא אספיק להגיב על כל התגובות לפוסט הקודם. קראתי את כולן).

[אלול בעין כרם – מיקה קרני]

שיהיה לכם חודש נפלא.

כבר סוף הקיץ!