| |
היומן של הנסיך הקטן, שהוא לא בדיוק נסיך, ולא בדיוק קטן, קצת חטטן, כועס כל הזמן, ועדיין מחפש את השושנה שלו, רק שלו. |
| 9/2005
מתוך המחברת הכחולה.
אני בנאדם של רגע.
רגע אחד מרגיש ככה ורגע אחרי זה אחרת.
רגע אחד אוהב ורגע אחרי שונא.
רגע אחד כועס ורגע אחרי סלחן.
רגע אחד שמח ורגע אחרי כבר עצוב.
ונמאס לי. נמאס לי להיות כזה. נמאס לי שאני לא יכול להרגיש אותו דבר למשך זמן. נמאס לי שכל שטות משנה את הרגשות שלי מהקצה אל הקצה.
כנראה שעדיין לא הרגשתי משהו ממש חזק בחיים, לפחות בקטע הזוגי. עדיין לא היה משהו אמיתי לגמרי ורציני לגמרי, ולא מבחינת מהות הקשר אלא מבחינת הרגשות.
אני יכול לאהוב מישהו רגע אחד ורגע אחרי לשנוא, לכעוס, לצעוק, לבכות, ולהרגיש אחרת לגמרי.
וכן, אני מודע לזה שהמציאות לפעמים גורמת לנו להרגיש אחרת, אבל אני חושב שאם למישהו יש רגשות חזקים באמת, כל מיני שטויות לא ישפיעו כל כך.
וזה לא הגיוני שאני מרגיש כלום, פשוט אדישות, כלפי אדם שבאמת עניין אותי הכי הכי פעם. זה לא הגיוני.
אולי אני משקר לעצמי. אומר לעצמי שאני אוהב למרות שאני לא. אומר לעצמי שאכפת לי למרות שלא מזיז לי בכלל.
זאת אפשרות, אבל קשה לי להאמין בה. קשה לי להאמין שאני לא באמת מרגיש. קשה לי להאמין שאני לא באמת אוהב. קשה לי להאמין שאני משקר.
קשה לי בלימודים. אני שקוע בהם מעל הראש. בלימודים. בביה"ס. אחרי החופש הענקי הזה שהיה לי, שניצלתי כדי להסתובב ברחבי הארץ ולפגוש אנשים, פתאום לחזור לביה"ס. לעולם השני שלי.
ופתאום אין לי זמן וכוח לחיות בשני עולמות. רוב שעות העירות שלי עוברות עלי בבית הספר. ואין לי זמן. אין לי זמן וכוח להשקיע בשני העולמות שלי, כשאחד מהם זה ביה"ס והשני הוא הבית הפתוח והאנשים מהאינטרנט.
ואני לומד כ"כ הרבה. מסיים ללמוד מאוד מאוחר בכל יום. אני ממש קורע את עצמי השנה, ואני מקווה שאני גם אצליח להחזיק מעמד עד הסוף (והוא באמת כבר ממש קרוב).
עוד עשרה וחצי חודשים, בערך, אני בן 18.
זה פחות משנה.
זה ממש עוד מעט.
ותיכף הבלוג חוגג שנתיים. אני מקווה להחליף עיצוב לכבוד המאורע, ואולי גם לרענן את הרשימות, בתקווה שהמחשב שלי יחזור אלי במהרה ואני באמת אוכל לעשות את זה.
"ויש לי את הרגש, שאומר מתי שזה טוב,
ויש לי אותי, יש לי אותי לאהוב."
[הכוס הכחולה - עברי לידר]
אני מקווה שלא יהיה לי קשה לעזוב.
שבת שלום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
