תכתוב. תוציא הכל. תקיא ממך את כל הרעל, את כל הלכלוך.
אם יש דבר אחד ששובר אותי והורס אותי, זה שכועסים עלי בלי סיבה. ואתם יודעים מה, מילא כועסים, אני יכול לספוג את זה, אבל כשצועקים עלי ומשפילים אותי ומתעללים בי בלי סיבה אני פשוט נשבר. מתרוקן מכוחות.
אני פשוט מכופף את הראש ונותן לו לדרוך עלי. נותן לו לחרבן עלי מלמעלה. ולא מוציא שום מילה, רק מהנהן בהסכמה לכל מילה שיוצאת לו מהפה. לא מצטדק, כדי לא לעצבן אותו, ומשתדל לחסום את הדמעות, כדי שלא ישנא אותי יותר ויצעק עלי יותר.
כי בנים לא בוכים. אתה מבין? גברים לא אמורים לבכות. ואיך תסתדר אחר כך בצבא. מה אתה, נקבה?
פה נחנך אותך להיות גבר.
אין מילים לתאר את התחושות שאני מרגיש כרגע. לא יודע מאיפה אני אמצא את הכוחות לקום מחר בבוקר ולצאת מהבית. להתמודד עם העולם.
הכי קל לשבת לבד בבית. רק אני והמחשב שלי. גם ללמוד קצת כדי לא להרגיש שאני לגמרי מבזבז את הזמן. הרבה יותר נוח מאשר לצאת וללכת לבית ספר מוקדם ולחייך לכולם ולהגיד תמיד את המילים הנכונות ולדאוג שהחיוך יישאר במקום ושלא יתעקם כלפי מטה.
מחפש לגיטימציה לתחושות שלי, לרגשות שלי. מחפש מקור מהימן שיגיד לי שזה בסדר להרגיש איך שאני מרגיש. שזה בסדר להתפרק לחתיכות כל כך קטנות עד שאני לא יכול לתפקד. מישהו שיגיד לי שהסיוטים שלי על אנשים שמתים לי הם לגיטימיים. אחרי הכל, הוא היה כל כך קרוב...
אני צריך מישהו שיגיד לי שיש לגיטימציה לתחושה החנוקה הזאת שאני מרגיש בבית ובבית הספר ואפילו ברחובות ירושלים. לתחושה החנוקה הזאת שאני מרגיש כבר כמה שנים. לכאבים שלי ולפחדים שלי ולסיוטים שלי, שחלקם התממשו.
יש אנשים שהיו זורקים הכל.
אם רק היה לי אומץ. כי הזדמנות הייתה. הזדמנות לעבור לבית ספר אקסטרני ולא לקום כל בוקר מוקדם כדי להגיע בזמן לתפילה. לא לעשות כל מיני בגרויות מיותרות.
ובאמת שהיה לי טוב בבית ספר הנוכחי. אבל פתאום בנאדם אחד גרם להכל להיראות אחרת. פתאום פלאשבקים מהישיבה התיכונית שתמיד תיזכר כגיהינום עלי אדמות.
רק עוד קצת, הם אומרים לי. שלושה חודשים. תספוג. תתכופף. תנשק קצת רגליים ותשתוק כשיחרבנו עליך מלמעלה.
אבל אני לא יכול. לא בגלל ה"כבוד" המטומטם הזה. אני פשוט לא יכול לשקר ככה לעצמי. לבגוד בעצמי בצורה בוטה כל כך. לבגוד בדברים שאני מאמין בהם. לפרק במו ידי את הדברים שמחזיקים אותי זקוף וגבוה. ממש כמו באיורים המפורסמים האלה של האבולוציה - מקוף כנוע ושפוף כמעט והפכתי לאדם זקוף ואמיץ.
ואיך במחי יד הוא מכופף אותי בחזרה. שוב גורם לי לתהות מה אני שווה בעצם.
ולאן אני הולך מכאן. לאן אני מנתב את הכעס. הכעס על חוסר ההגינות המשווע הזה. על הצורה שבה הוא מצפצף על הזכות שלי להיות מאושר ושמח.
היא חייכה
מתחה רגליה ליקקה שפתיה
הסתכלה עלי ועיניה הגדולות
בוהקות כמו יהלום יקר
ורגליה ארוכות
פניה מחייכות בעווית תמידית
במראה, כשהיא מסתכלת
הכל נראה אחרת
הכל נראה אחרת
ואני בתחתית הבור
צועק לעזרה
מתחנן שתושיט לי ידה
והיא בשלה
היא עמדה
עיניה דומעות, לא מעצב
החול, היא אומרת לי
תעשה שיפסיק לגרד
ואפה נוזל
היא ממצמצת ואומרת:
אם הגירוד היה פצע
ודאי הייתי מתה
ודאי הייתי מתה
ואני בתחתית הבור
צועק לעזרה
מתחנן למעט רחמים
והיא בשלה.
(רק עוד קצת... יום אחד תסתכל על הכל ותצחק.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
