נראה שגם הפסח הזה מאחורי. הפסח האחרון שלי בתור קטין. הפסח האחרון שעובר עלי כשאני תלוי כמעט לגמרי בהורים שלי. ויש לזה איזושהי משמעות. דווקא בגלל שזה פסח, חג החירות. החג שבו כל המשפחה מתאספת יחד.

ודווקא הפסח הזה, הפסח האחרון הזה, היה נורא.

זה התחיל בערב החג הראשון. מריבה נורא טיפשית עם אימא שלי הובילה לצעקות ולצרחות. היא אמרה דברים פוגעים נורא. אני השבתי באותה מטבע. ברור לי שחלק גדול מהאשמה למריבה הזאת הוא עלי, אבל בלעדיה זה לא היה מגיע למקום שאליו זה הגיע.

החג הראשון היה נוראי. בצאת החג, כשסוף סוף חזרתי הביתה (ובאמת הרגשתי כאילו אני יוצא מעבדות לחירות כשנכנסתי לחדר ונעלתי אחרי את הדלת), הרגשתי פשוט זוועה. ערב החג היה מגעיל. ליל הסדר היה מגעיל. החג היה מגעיל. האוכל היה מגעיל. וגם בצאת החג היה מגעיל. הכל היה מגעיל מגעיל מגעיל. ואולי גם אני הייתי קצת מגעיל. לא רציתי את ליל הסדר הזה. לא ככה. לא אצלם. אני לא אוהב אותם. הם לא אוהבים אותי.

ובלעתי. הלכתי. ישבתי. חייכתי. שרתי. הייתי טוב ככל יכולתי.

(התריס מוגף. הולך להרים אותו, שאוכל לראות את הלילה. יש רוח, פתאום קצת קריר. היה היום דווקא חם.)

ביום ראשון השבוע החלטתי שזהו זה, הגיע הזמן לצאת מהבית ולצאת מהבאסה. התכנון היה לנסוע להופעה של עברי בפסטיבל ים המלח, אבל הסתבר לי, ערב קודם, שנגמרו הכרטיסים. אז התקשרתי לכל מיני חברים שלי ושאלתי אותם אם יואילו בטובם להצטרף אלי לתל אביב. הם סירבו, בזה אחר זה, כל אחד מסיבותיו הוא, אך לבסוף מצאתי מישהו שיצא איתי בשמחה (והמון תודה לך).

החלטנו ללכת ל"אוויטה". שזה גיי-בר. כלומר, בר של הומואים. עם הרבה הומואים.

אני, כמובן, הייתי לחוץ. פחדתי שלא יכניסו אותי (אני קטין). פחדתי שיאנסו אותי (מישהו מפחיד בהה בי בכניסה). ופחדתי מכל ההומואים. היו שם המון הומואים. וזה מפחיד.

אז חיכינו בכניסה די הרבה זמן, ולבסוף הוכנסנו פנימה. שמחתי לגלות שם חבר טוב שלי (ואם כבר הזכרתי אותך, אז אני שולח לך מפה המון אהבה, ואתה יודע מי אתה), והתיישבנו לאכול.

הם... איך להגיד? לא ממש היו כשרים. ואל תגלו לאף אחד, אבל אכלתי פוקצ'ה, שזה די חמץ. אבל זה היה מאוד טעים, וממש הרגשתי איך זה מזרים בי אנרגיות חדשות.

גם הזמנתי איזה משקה אלכוהולי מוזר עם חתיכות אבטיח מגעילות. הוא היה קצת מתוק מדי, אבל זה היה בסדר, נחמד כזה. וגם עורר בי חשק עז ללכת להשתין.

אז אזרתי אומץ ונכנסתי אל תוך הבניין (אכלנו בחוץ, ליד הכניסה), ופילסתי לי את דרכי לשירותים בין מיליוני ההומואים. היו כמה שישבו על הבאר והסתכלו על העוברים ושבים, וזה היה קצת מלחיץ, והיה עוד יותר מלחיץ לגלות שבכניסה לשירותים יש תור (זה גם מעלה את השאלה מה לעזאזל עושים שם בשירותים שלוקח מספיק זמן כדי ליצור כזה תור). בכל מקרה, לא השתנתי באותו לילה.

עצוב, אני יודע.

ואז שני החברים היקרים שלי ניסו לגרום לי לרקוד. ואני, כידוע, לא רוקד. וגם לא אוהב שמנסים לגרום לי לרקוד. אבל בכל זאת ניסיתי קצת. אלא שלמרבה הצער דמיינתי כל הזמן איך אני בטח נראה מהצד, ולכן החלטתי לשבת. חוץ מזה, זה היה מפחיד. (ואל תגידו לי שאני מגזים. זה באמת היה מפחיד.)

אז ישבתי. ואחרי שנרגעתי קצת גם התחלתי לחייך. בסה"כ זה היה די מצחיק. היה ערב אירוויזיון אז היו שירי אירוויזיון ברקע ("דרך המלך היא לי דרכי היחידה..."). והיו הרבה אנשים שרקדו. הרבה בנים שרקדו. הרבה הומואים שרקדו. וזה היה מצחיק. כי אנשים שרוקדים זה מצחיק. בנים שרוקדים זה יותר מצחיק. והומואים שרוקדים זה הכי מצחיק.

ובכלל, כל האווירה שם הייתה כל כך... זרה לי. וקשה לי להגיד את זה כי זה נשמע נורא מתנשא, אבל זה בכלל לא ככה. אני חושב שיותר מהכל היה טוב שנסעתי ל"אוויטה" כי זה עזר לי להבין יותר את הדרישות שלי מעצמי.

וצר לי על כך שזה מה שאני כותב, אבל זאת האמת.

אולי אחזור לשם פעם. יש מישהו שעובד שם שמעניין אותי לפגוש ולא יצא לי לפגוש בפעם הזאת. אז אולי. ובפעם הבאה, אני אהיה הרבה פחות לחוץ, זה בטוח.

הערב הסתיים בקטע מעט טראומטי כאשר מישהו (דווקא חמוד!) התחיל לבהות בי. הוא ישב בספה המאונכת לשלי, ואני הייתי עסוק בלבהות בקהל הרוקדים, כשקלטתי שהוא מסתכל עלי. ניסיתי לשחק את המשחק ובהיתי בו בחזרה, אלא שלאחר כעשר שניות הייתי על סף צחוק ונאלצתי להוריד את העיניים. הוא ניסה להסתכל עלי עוד פעם או פעמיים ואז ויתר. זה היה משעשע, אבל גם גרם לי להבין שזה הספיק לי, ועפנו משם (לא לפני שנפרדנו לשלום מהמלצר שלנו, שהיה דווקא ממש נחמד.)

בכל מקרה, כדי לאזן את ה"אוויטה", נלקחתי משם לבר-קפה שנקרא "המעליה" (רחוב הרצל 16, תל אביב. רוצו).

זה אחד מבתי הקפה היותר יפים שקיימים. הוא מעוצב בצורה עוצרת נשימה, מעירבוביה של רהיטים, שלמרות שאין ביניהם כמעט אף קשר הם משתלבים נהדר. והפרטים הקטנים, אחח, איך שהם מקפידים על הפרטים הקטנים. הסוכריות שמפוזרות בכל מקום. כדורי הזכוכית שתלויים מהתקרה. הצורה שבה הם מגישים את האוכל...

בכל מקרה, אחרי עוד חצי כוס של משקה אלכוהולי, עפנו גם משם (אני הייתי צריך להישאר שם בתור ערבות, כי לא היה ניתן לשלם בכרטיס אשראי והארנק היה באוטו. ובזמן שהוא הלך להביא את הכסף אני ישבתי על ספה ובהיתי באקווריום של דגים, כשלפתע אחד המלצרים הבהיל אותי ואמר לי, "מרגיע, הא?" והוסיף, "אפשר להסתכל על זה שעות..." ואני קצת קפצתי ואז חייכתי והנהנתי בראשי).

באותו לילה "ישנתי" באזור המרכז (ישנתי בערך שעתיים, וגם בזה אני לא בטוח), ובבוקר למחרת הבנתי עד כמה אני מסריח מריח של סיגריות שנדבק אלי ב"אוויטה". מכיוון שבגדים להחלפה לא היו לי, ריססתי את עצמי בטונות (ואני מתכוון, טונות) של דאודורנט, ושמתי פעמי לכיוון עזריאלי.

בעזריאלי פגשתי מישהי חמודה שאני מכיר מפה (מותר לי לציין שמות? זה קצת מבאס לכתוב ככה), והלכתי לראות איתה (ועם חבריה, שהם לא מוזרים בכלל) את הסרט "ונדטה".

אם אני כבר בקטע של טיפים והמלצות, אז לכו לראות את הסרט הזה. הוא באמת טוב. והוא אפילו גרם לי לבכות בקטע מסוים, זה היה כל כך מרגש. כמובן שהסוף ההוליוודי קצת מעיב על הגאוניות של הסרט, וגם ההקבלות היותר-מדי מובהקות לשואת העם היהודי קצת צרמו לי, אבל בסך הכל זה באמת סרט טוב. אז לכו לראות. אם בא לכם. ואם יש לכם כסף. הממ.

אחר כך הסתובבתי לי בעזריאלי ופגשתי עוד אנשים. מסתבר שהיה שם איזה מפגש ישראבלוג, או משהו בסגנון. היו שם הרבה בנות שהחזיקו שלטי נייר עם נוסחים כגון "תנו לי נשיקה!" או "תנו לי חיבוק!", והיה מישהו מצחיק שגנב להן את השלטים וזרק אותם. חיחי.

מישהי חוצפנית גם הדביקה עלי מדבקה עם קישור לבלוג שלה. וגם קיבלתי כמה פתקים עם קישורים לבלוגים אחרים, באדיבותן הרבה של כמה בנות. אפילו נשאר לי אחד כזה. זה די משעשע.

גם היה שם מפגש של פורום "גאווה צעירה" בתפוז, אז היו שם גם הרבה הומואים. חלקם הכרתי. את רובם לא. הם נראו כמו גוש מלוכד ואני לא הרגשתי כל צורך להידחף.

קיבלתי מהמישהי-החמודה-שאני-מכיר-מפה טבעת! מגניבה כזאת! עם כוכבים צהובים! ועכשיו יש לי מזכרת! אני אוהב מזכרות. היי, אני אוהב אותך. צריך להיפגש שוב בהזדמנות.

בכל מקרה, איפושהו באמצע כל הבלגאן הזה, התגנבו שמועות שהיה פיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. התברר שהן נכונות. אני חיכיתי שיתקשרו אלי מהבית כדי לברר אם אני חי. כשזה לא קרה פשוט שלחתי הודעה לאימא.

ואני לא מבין מה זה צריך להביע, שיש הורים היסטריים שהתקשרו לילדים שלהם כל חצי שעה כדי לברר אם הם עדיין בריאים ושלמים (גם כשכבר עברו שעתיים מאז הפיגוע), ואני לא זכיתי לצלצול אחד מסכן מאימא. איפה האיזון בעולם הזה.

הדרך לירושלים לקחה המון זמן, בגלל שסגרו את כביש מספר 1 (בגלל הפיגוע), וגם בגלל שהיו המון פקקים בדרך. כשהגעתי סוף סוף לתחנה המרכזית בירושלים, פגשתי שם את מיה. זה היה כיף לראות אותה ולאכול איתה במבה (קטניות!), למרות שזה היה נורא קצר.

את צריכה לבוא אלי לשבת פעם.

החג השני דווקא עבר בסדר. התחלתי ללמוד לבגרות מסוימת (וסלחו לי על הזהירות), שתתקיים ממש בקרוב. זה קצת מעייף, אבל זה תיכף נגמר.

עוד חודשיים, בערך, אני מסיים עם הבגרות האחרונה והולך לי לדרכי (עד שאחזור לשפר ציונים בתנ"ך). זה די מגניב, אבל זה הקטע הכי קשה – הסוף כל כך קרוב, אי אפשר כבר להתאפק.