זה כבר שבוע בערך מאז שסיימתי ללמוד. ומאז אני כותב וכותב ושום דבר לא מוצא חן בעיני. אני כל הזמן מנסה ליצור לעצמי סביבה סטרילית מרעשים והפרעות. מנסה לקרוא דברים מעוררי השראה לפני שאני כותב, ולא את מדורי הרכילות ב"וואלה!".

וזה מתמוסס לי בין הידיים. נדמה לי שזה בעיקר בגלל שאני קצת בהלם. עדיין לא עיכלתי את החופש הזה, שפתאום הגיע. שכל כך ייחלתי לו במשך כל כך הרבה זמן. במסיבת הסיום אפילו הייתי קצת עצוב, להיפרד מכל החברים. למרות שזה יותר שמח מאשר עצוב.

אני בחופש. לעולם לא אחזור לבית הספר. עברו עלי 12 שנים בארבעה בתי ספר שונים. בחלקם הייתי יותר, ובחלקם הייתי פחות. נדמה לי שרק מהמסגרת האחרונה נהניתי באמת, ואולי גם מהמסגרת הראשונה. בעצם לא. מה הבנתי אז, בכלל. הייתי ילד קטן ותמים שבולע את כל מה שמאכילים אותו בכפית.

השנה האחרונה והשנה שלפניה היו שנים לא קלות. עברתי בהן הרבה. אהבה ראשונה. הוצאה מהארון. מחלה קשה של קרוב משפחה. היו לי כמה בני זוג. אולי קצת יותר מדי, אבל אני לא מצטער על אף אחד. וגם הוטרדתי מינית. סתם מקרה פשוט וטיפשי שאין בחורה שלא חווה על בשרה כמעט כל יום, ואותי - זה ערער לגמרי.

לא יודע למה אני רוצה להיכנס לזה עכשיו. אבל זה פשוט בוער בי.

גם כשנדמה לי שזה עבר, שהתגברתי על זה וכבר אין לי חרדות טיפשיות. ברגעים הכי לא צפויים זה מתפרץ שוב.

חבר מהכיתה (לשעבר) עבר פה בסביבה, אז הוא כבר קפץ אלי הביתה. הכנתי פופקורן וראינו סרט. דווקא סרט נחמד. באמצע הסרט היד שלו נשלחה אלי, לצד השני של הספה. אולי סתם במקרה, אולי הוא סתם התמתח.

אני קפצתי. נדחקתי לפינת הספה. הוא גדול, יחסית לגילו. וחזק ממני. והיינו לבד בבית. ואני פחדתי.

בשלב מסוים של הסרט התכופפתי קדימה כדי להרים את בקבוק המים שהיה על השטיח. כשנשענתי שוב לאחור היד שלו הייתה שם.

וככה, מצונף בקצה הספה, נזהר לא להישען לאחור, ישבתי וראיתי איתו סרט. מציץ מדי פעם לכיוון הדלת, ואיכשהו הרגיעה אותי העובדה שאין מפתח בחור המנעול.

כשהוא הלך הרגשתי כמו אידיוט. על הפחדנות הזאת שלי, על כך שגם היום, יותר משלושה חודשים אחרי ההטרדה הטיפשית הזאת, אני עדיין מפחד. אני לא סומך על אנשים מבוגרים או גדולים שנמצאים איתי לבד. ולא משנה אם הם דודים שלי או חברים מהכיתה או שכן שנוסע לכיוון שאני צריך אז הוא לוקח אותי טרמפ או סתם גברים זרים.

אני מפחד שיאנסו אותי כל הזמן. אצלי בראש תמיד יש את התסריט הגרוע ביותר.

וזה לא בגלל שאני חושב שאני מושך, או משהו כזה. זה לא בגלל שאני מחשיב את עצמי יפה. אני לא מלא בעצמי, או לפחות כך אני מקווה.

זה בגלל שאני פחדן. ולא סומך על אף אחד.

אדם שנראה נחמד יכול לקפוץ עלי בהזדמנות הראשונה שיש לו, לקרוע לי את הבגדים ולהכניס לי מכות ולעשות בי כרצונו.

נמאס לי גם להרגיש רע על הרגשות האלה. כאילו, שבנוסף לחרדות אני צריך גם את הבושה הזאת על הראש.

למרות שלא קרה כלום בסוף, בעצם, באותו לילה, למרות זאת מותר לי להגיב ככה. מותר לי לפחד. זה הגיוני. וזה מובן.

זה לא אומר שלא צריך לעבוד על זה, אבל זה מובן.

זה מוזר שהכל קורה בבת אחת. והנה עוד שבוע וחצי אני בן 18. זה כל כך קרוב שזה כאילו כבר קרה.

ההתרגשות בעיצומה, כמובן. ויחד איתה גם קצת חוסר אונים. כי כל כך הרבה דברים שהבטחתי לעצמי שיקרו בגיל 18, כנראה לא הולכים לקרות. אני לא הולך לעשות משהו קיצוני. אני ממשיך להתקדם לאט לאט לעבר חופש ועצמאות.

אבל כן, במבט לאחור על השנים האחרונות, התקדמתי המון. אני מרגיש בוגר ואחראי. אני מרגיש מוכן לאהוב. ואני אוהב, בעצם. אני כל כך אוהב כל כך הרבה אנשים. ואני כל כך אוהב לאהוב.

בשנתיים האחרונות אמרתי כל כך הרבה פעמים שאני רוצה ללכת לישון ולקום בן 18. לקום אחרי שסיימתי תיכון.

כל כך רציתי לדלג על התקופה הקשה והמכבידה הזאת.

אבל היום אני יודע שבעד שום הון שבעולם לא הייתי מדלג על דקה מהשנתיים האחרונות. טוב, אולי אני מגזים, כי היו רגעים שהייתי מצנזר, אבל באופן כללי, אלה היו שנתיים קשות אך משמעותיות.

אני חייב להודות, ולא מעניין אותי שזה נשמע כמו נאום בר מצווה, לכל האנשים שליוו אותי במשך התקופה הזאת. לכל האנשים שאהבו אותי והאמינו בי וקיבלו אותי.

עם חלקכם אבד הקשר. עם חלק מכם אני ממשיך לדבר עד היום. חלק גדול מכם אני בכלל לא מכיר, למרות שאתם קצת מכירים אותי.

כתובת האימייל שלי היא: [email protected]. ונדמה לי שאני קצת יותר מוכן לקבל מכם אימיילים עכשיו. פעם קיבלתי כמות לא קטנה של אימיילים מדי שבוע, אבל ביקשתי מכם להפסיק.

ועכשיו אני פותח שוב את תיבת האימייל שלי. אני מת לשמוע מי אתם, מאיפה אתם באים, לאן אתם הולכים, מה החלומות שלכם ולמה אתם קוראים פה.

מקווה שזה לא נשמע כמו קריאה לתשומת לב. זה לא ככה. תשומת לב אני מקבל מכם המון, אבל אני פשוט לא יודע מי אתם.

השקיעה ההיא

שהייתה די עצובה

הסתתרה מאחורי עננים

ואני רק הבטתי בשמש שנהייתה

שחורה בגלל הענן הלבן והדשא גירד

ועל חולצתי טיפסו נמלים והחול היה  מלכלך -

כמו תמיד. וילדים קטנים מילאו את עצמם בו והוא מילא עצמו בהם

המציל הכריז שהוא עוזב את החוף ונא לצאת מהמים. הים מסוכן

היום הוא אמר, והגלים הנהנו בהסכמה. העננים אמרו

לילדים לילה טוב, השמש השוקעת נפרדה

מהעפיפונים וילדה אחת בוכה

ומכוסה בחול חיפשה

את אימא שלה.