הולך בדיזינגוף בתוך החום הזה שפשוט לא נגמר. והלחות נדבקת לי לעור והתיק נדבק לי לגב והחולצה נדבקת לי לבית השחי וחם לי. וחם לי וחם לי וחם לי. וזאת בעצם המחשבה היחידה שעוברת לי בראש – חם לי. כאילו הלחות גם מדביקה את המוח לגולגולות וכך מונעת ממני לחשוב בצורה ראויה.

כשעוברים ליד חנויות ממוזגות, המזגן נושב עלינו מבפנים ומקרר אותנו, רק לרגע אחד. ואני נושם את המזגן וכבר מתכונן לצעד הבא, שיהיה נטול מזגן וחם ולח.

אני הולך בדיזינגוף, מוקף בתל אביבים מכל צדדיי וקצת משועשע.

מצד אחד יש בהם משהו שיכול לשמש כמודל שלילי. אתה אומר לעצמך שאתה לא רוצה להיות תל אביבי טיפוסי כמוהם. שאתה לא רוצה להגיע לרמה הזאת. להתרגל לחום הזה. לקנות סושי לארוחת צהריים.

מצד שני יש בהם משהו שובה, שגורם לך לרצות להיות חלק מכל העסק הקטן-גדול הזה. לטייל ברגל על השבילים שנועדו לרוכבי אופניים עם כלב בגודל קטן עד בינוני קשור ברצועה, לבוש בגופייה קצרה מדי ומשקפי שמש גדולים מדי ולא למחות את הזיעה מהפנים בגלל שאתה כבר רגיל.

אבל אני לא תל אביבי. וכשהתחלתי להזיע בעפעפיים הבנתי שהמצב חמור. בעצם, באותו רגע לא הבנתי את זה. כל מה שהבנתי זה שחם לי. וחם לי. וחם לי.

וגם כשכבר הגענו למזגן בדיזינגוף סנטר, יצאנו משם כמעט מיד והלכנו לשבת בגן מאיר. שם דווקא היה נחמד. רוח נעימה והרבה כלבים שהבעלים שלהם הכניסו אותם לחלק המיועד לבני אדם.

ככה זה בתל אביב. כלבים תמיד יהיו איפה שהם לא אמורים להיות. הם יכולים להופיע פתאום מתחת לשולחן בחנות הגלידה שבה עצרת כדי להירגע קצת מכל החום הנוראי הזה. אתה תפגוש אותם בחלק המגודר של גן מאיר המיועד לבני אדם. כלב קטן עם תספורת מגוחכת ירוץ ממש קרוב לראש שלך כשתשכב על הדשא, בפיו מזיל הריר איזו חתיכת מקל שבעליו הנלהבים העיפו לכיוונך. ואתה עלול לדרוס אותם באופניים שלך כשאתה נוסע בשביל המיועד לאופניים אבל בפועל מכיל גם בני אדם וכלבים. בעיקר כלבים.

נדמה שבשינקין אפילו חם יותר. וזה בעצם מתאים לאימרה שתמיד אומרים לבכיינים כמוני שמתלוננים על החום – "בגיהינום חם יותר".

אז כן. בשינקין חם יותר. ושמתי לב שהשוויתי את שינקין לגיהינום. תסלחו לי על כך. בעצם, גם אם לא, אני אחיה עם זה.

עם החום, בכל מקרה, אני לא יכול לחיות.

בגינת שינקין ישבו כמה זקנים ושיחקו דומינו. אותי זה הצחיק. וכשישבנו שם על הדשא רחשו סביבי וסביב זיעתי זבובים. הרגשתי כמו חיה מארצות הקור שנזרקה באכזריות לספארי ברמת גן.

כשבראש שלך רק מחשבות כגון "חם לי", ומדי פעם מבצבצות גם מחשבות כמו "ממש חם לי", ובשנקין גם "ממש ממש חם לי", בכל מקרה, כשאלה המחשבות היחידות שיש לך בראש, סביר להניח שלא תוכל לקיים שיחה מפרה עם אדם אחר, שחסין לחום בגלל שהוא נולד ישירות אל תוך הגיהינום עלי אדמות הזה.

אז הוא ידבר. ואתה תקשיב ותהנהן ותסכים לפעמים אבל בדרך כלל רק תחשוב "חם לי". וכשמישהו באוטובוס יקשיב לשיחה שלכם ויתערב ויתחיל לדבר עם זה שמדבר איתך, אתה תסתכל עליהם משועשע ותחשוב שחם לך. וכשהאיש הזה ירד מהאוטובוס ולפני זה יעקוץ אותך ואת השתיקות וההנהונים שלך ויגיד לך שאתה ה"yes man" של בן השיחה שלך, אפילו לא יהיה לך כוח להתעצבן או להכחיש, ואתה תשתמש בביטוי הזה לכל אורך היום כדי להבהיר למה אתה לא אומר איזה משהו חכם, כי להגיד "חם לי" כבר נמאס לך. ואולי הוא גם לא יבין למה החום כל כך מפריע לך, הרי הוא נולד אל תוך הגיהינום הזה.

אז אתה היס מן שלו ואתם הולכים בתל אביב וחם לך ורק רוח של מזגנים שבוקעת מחנויות מעצבים מחורטטים משיבה לך את רוחך. ואתה תוהה מה הוא חושב. אם עצוב לו על שעות אחר הצהריים היקרות שהוא מבזבז עליך. ואולי דווקא נחמד לו שיש לו יס מן כזה שמהנהן כל הזמן ולא מתווכח ומקשה.

כשאתה מחבק אותו לשלום אתה מרגיש שהוא מזיע גם כן אבל פתאום לא ממש אכפת לך שנורא נורא חם. ולא ממש אכפת לך שבשנקין חם יותר. וחם לך אפילו יותר כשאתה מחבק אותו, אבל אתה בחיים לא תגיד לו את זה.

אז נפרדנו והלכתי את שינקין ברגל עד שהגעתי לתחנה של קו 5. וחיכיתי בתחנה והיה לי חם והגיעה מונית שירות ועלו שני אנשים וכבר לא היה מקום. אז חיכיתי עוד ואז הגיע אוטובוס, ועליתי עליו ולא היה נהג אלא נהגת. וזה עשה לי טוב. והיא בטח בגיל של אימא שלי, והיה לה לק על הציפורניים כמו אימא שלי ומבט רציני בעיניים כמו אימא שלי ושיער צבוע לבלונד, לא כמו אימא שלי. והיא הביאה לי עודף, אצבעותיה המעוטרות לוחצות בעדינות על המתקן המיועד לכך והיא מוציאה לי את הסכום המדויק ונוהגת במקביל, כי נשים יודעות לעשות כמה דברים בו זמנית.

ואני מתיישב מאחורה ומסתכל על המראה שמעל הנהגת ורואה אותה מפטפטת אם איש זקן אחד שבטח גם הוא משחק דומינו לפעמים באיזו גינה בתל אביב. וזה נחמד לי ואני מרגיש שאני באוטובוס של אימא. לא שלאימא שלי יש אוטובוס.

כבר לא חם לי ואני מסתכל החוצה ורואה את תל אביב מבעד לחלון האוטובוס. אני בתוך גוש מתכת עם מזגן ונהגת ומישהו שיושב לידי במושב האחורי ומסתכל עלי אבל אולי אני סתם מדמיין. והאוטובוס הוא כמו צוללת, כמו בועה בתוך החום הסמיך של תל אביב. והדגים המגוחכים שוחים בתוכו בקלילות. וגם הכלבים שלהם.

ובגלל שכבר לא חם לי המוח שלי חוזר לתפקד. ואני מתחיל לכתוב. לא על דף, אלא בראש. אני כותב ונהנה ותוך רגע כבר שוכח מה כתבתי. חלק מהדברים אני משחזר עכשיו אבל לא בגלל שאני מתאמץ. וזה גם יוצא אחרת לגמרי. זה אף פעם לא יוצא אותו דבר.

איש אחד מנגן בכינור ליד דיזינגוף סנטר, ידיו זזות בקלילות בתוך הלחות (שבטח הורסת לו את הכינור, אני חושב) ואנשים עוברים לידו ומסתכלים ולא מתייחסים. והנה אחת שמנמנה זורקת לו כמה מטבעות אל תוך תיבת הכינור והוא מהנהן, פרצופו שומר על המבט החמור המתחייב מעצם הנגינה על כינור.

והאוטובוס שלי עוצר בתחנה בצד השני של הכביש ולרגע אני מתפתה לרוץ לעבר הדלת, לצאת מהאוטובוס, לחצות את הכביש, ולשבת לשמוע אותו מנגן. ואני ממשיך לשבת באוטובוס ולא מבין למה. הרי אני לא ממהר לשום מקום. אין שום סיבה למהר. יבוא אוטובוס אחר.

אבל לפעמים כשלא ממהרים לשום מקום דווקא אז ממהרים הכי הרבה, אחרת פשוט מתנהגים בחוסר אחריות. אולי יש לנו מין מנגנון כזה. זה דווקא הגיוני.

הנהגת לוחצת באצבע עם ציפורן ארוכה על הכפתור שסוגר את הדלתות והאוטובוס ממשיך לנסוע. אני מסתכל מהחלון ורואה ברחוב אישה זקנה עם לבוש חרדי, נעלי קרוקס וסיגריה ביד המתנפלת על העוברים ושבים ביד מושטת. היד עם הסיגריה. והניגודים האלה משעשעים ומחרידים גם יחד. וזה כל כך תל אביבי, וגם כל כך לא.

כשהגעתי לירושלים וחיכיתי בתחנת האוטובוס, נשבה רוח קרירה ונעימה ולא היה שמץ של לחות באוויר. ואני חייכתי ושלחתי לו הודעה שבירושלים קריר ונעים.

הוא לא ענה לי להודעה. אולי כי לא היה לו מה. אולי כי היה לו מספיק ממני לאותו יום. ואולי בגלל שהוא אוהב את תל אביב.