היה נחמד להתנשק איתו באוטו. אני זוכר אותו משנה שעברה. עדין. עדין מדי. וטעם הסיגריות דבוק לפיו. הפעם זה היה שונה. השיער הארוך עכשיו קצוץ, הנשיקות היו עמוקות ורטובות, וטעם הסיגריות היה עמום.

כל החששות נמחקו ממני ביום חמישי בלילה, כשיצאנו. הוא היה מקסים ומתחשב ויפה. והוא רצה אותי. הוא מאוד רוצה אותי. וזה ממלא אותי כל כך, שאדם מוצלח כמוהו, עם בטחון עצמי גבוה, ויופי קצת משתק (קשה לי להסתכל לו בעיניים), רוצה אותי.

אני יודע שזה עצוב, שאני זקוק לזה כדי להתמלא. אבל אחרי תקופה של כמעט חודשיים שאני רודף אחרי מישהו שלא עושה שום מאמץ לגרום לי להרגיש רצוי, אחרי כמעט חודשיים שהוא זורק אותי שוב ושוב בחלומות, היה כל כך כיף להרגיש פתאום רצוי ואהוב. היה כל כך כיף להתנשק נשיקות מלאות תשוקה.

"מה חיכינו שנה, יא מפגר, מה?!" הוא שאל אותי כשהפסקנו לרגע להתנשק. ובמכונית היה מזגן ובכל זאת היה לי קצת חם. למה לא רציתי אותו אז? למה זה הסתכם בנשיקה אחת, בכפר המוזיקה של ניצנים, דחוסים בין אלפי אנשים באמצע ההופעה של עברי?

אני חושב שקודם כל זה בגלל שאני מפחד ממנו. אני מרגיש קטן יותר, רהוט פחות ומכוער יותר לידו. ומאוד חסר בטחון. ואני יודע שזה טיפשי. וגם הוא אמר לי את זה בעצמו. אבל ככה אני מרגיש. כמעט שמונה עשרה שנים של סלידה עצמית לא חולפות ברגע.

אני יפה. אני מרגיש יפה. הרי לכולם יש את הדפקטים הקטנים האלה. אבל למי אכפת.

סידרתי את החדר שלי אבל הכל עדיין מונח בערימות. הספר שהוא המליץ לי לקנות מונח בראש ערימת הספרים. קצת חושש להמשיך לקרוא. ספר מדכא. מתאר בפרטי פרטים כל מיני דברים לא חשובים. הוא טוען שצריך לחשוב, כי כל תיאור כזה שלכאורה נראה חסר משמעות טומן בחובו המון רעיונות. וזה כל היופי. אבל אני חושב שהספר הזה עצוב. ומאוד מתיימר. כן, קצת כמוהו, כשאני חושב על זה.

יש לו מין רצון כזה להרגיש מיוחד. אולי אפילו יותר מזה. צורך חזק להיות מיוחד. וזה לא רע להיות מיוחד, ואני כן חושב שהוא מיוחד. אבל ברגע שהוא מתיימר זה מאבד את כל הקסם, והוא סתם הופך להיות ילד פלצן ומתלהב.

אני יודע, קצת חריף, אבל ככה אני מרגיש.

במקום מסוים עדיין נשאר לי מקום בלב בשבילו. אותו אהבתי עכשיו כמעט חודשיים, אחרי שנה וחצי בערך שבהם לא הרגשתי כל כך חזק. אבל אני צריך להמשיך הלאה. למקום אחר, למישהו אחר, שירצה אותי יותר, שיתייחס אלי יותר. מישהו שקורא לי מפגר כשאני אומר לו שאני מרגיש מכוער וטיפש לידו.

מישהו שלא מבין שהוא מיוחד, וככה הוא גם לא הורס את זה.

הייתי רוצה להעביר לכם את כל התחושות והחוויות שלי, כמו פעם. אבל אני כבר לא ממש פה. החדר המבולגן היה סתם תירוץ. כנראה שהשתניתי.

אני עולה מחר על מטוס ונעלם מפה לקצת יותר מעשרה ימים. ההתרגשות כבר הגיעה לשיאים שמהם היא רק יכולה לדעוך. המזוודות עדיין לא ארוזות לגמרי. הכל מונח בערימות, בכל מיני פינות. היורו המזומן קצת מפחיד אותי. יותר מדי כסף, בשטרות כל כך קטנים.

אני עומד לקחת איתי מחברת. אני מקווה למלא אותה. אני יודע שברגע שאגיע לשם הכל יציף אותי, והדרך היחידה שבה זה יוכל להשתחרר היא דרך האצבעות. והן יעקצצו, ואני מתכוון להקשיב להן.

אני אחזור עם חוויות, עם תמונות, עם ריחות של אירופה ואולי גם עם כמה מילים שאלמד להגיד בצ'כית מרוטה.

אני טס לראות קצת עולם. אולי כך אדע להתמודד איתו טוב יותר.