החיים שלי מתפוררים לחתיכות קטנות, אם אפשר לקרוא לזה חיים בכלל.

אני מתקלף לרצועות דקות וחסרות משמעות. ופתאום אני מגלה שבפנים הכל ריק. אחרי כמעט חצי שנה של אהבה לא ממומשת, אהבה שהייתה סיוט אבל גם הייתה אחד הדברים הנפלאים שקרו לי לאחרונה, אחרי כמעט חצי שנה כזאת פתאום לגלות שזה בעצם ריק, וחסר סיכוי.

כל כך הרבה חברים מתרחקים, או מורחקים על לא עוול בכפם. סתם, כי ככה נראה לי הגיוני. הבלוג הזה נטוש. האימייל שלי עולה על גדותיו. החדר שלי מבולגן, את התיק מהטירונות עדיין לא רוקנתי, על הרצפה עטיפות של חטיפים וערימות של ספרים. ושלא כמו לפני הגיוס, כבר אין ערימות של בגדים. כי כל בוקר אני לובש את אותם בגדים. כל בוקר כשאני קם אני קם מישהו אחר. נכנס למדים ומהדק את החגורה ומסדר את הכומתה בכותפת ומביט במראה ורואה מבט ריק. וזוכר שפעם העיניים שלי היו יפות יותר, ולאיפה הכל נעלם ומה עושים כדי שזה יחזור.

באמת שאני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה חיים.

אני קם בבוקר בשש ומתקלח. אם התקלחתי בלילה לפני השינה, אני קם בשש וחצי. מצחצח שיניים ושם עדשות ולובש מדים ונועל נעליים ובכל יום הן נהיות קלות יותר אבל בעצם זאת רק אשליה. יוצא מהבית, עטוף במעיל בגלל הצינה הזאת של הבוקר פה באיזור.

כשאני מגיע לבסיס אני קודם כל ממלא איזה טופס ואז עושה עוד איזו מטלה קבועה, ולאחר מכן אני פשוט לא עושה כלום. מדי פעם המפקד שלי מטיל עלי איזו משימה, לפעמים בעלת גוון מפוקפק כמו "תכין קפה". במקום להתייחס אלי כמסופח הוא מתייחס אלי כמוצב, כפקיד. לפעמים גם כפקידה. "תשים את המפתחות אצל הפקידה שלי", ככה הוא אמר פעם למישהו. ואותי זה הרגיז. לא, אל תטעו, לא העליב. אני מזמן סיימתי להיעלב משטויות כאלה. זה פשוט הרגיז אותי, הרגיז אותי היחס. הרגיז אותי כי זה לא הוגן.

זה לא הוגן שהמסופחים האחרים הולכים הביתה כשאין מה לעשות, ואני לא יכול ללכת רק בגלל שהמפקד שלי החליט שהוא צריך פקידה. וזה לא שאני עושה משהו כשאני נשאר במשרד שלו. אני סתם משתעמם. לפעמים תופס את עמדת האינטרנט ומשחק קצת משחקי רשת. לפעמים אני סתם הולך להציק לאנשים ולהגיד להם שמשעמם לי. בדרך כלל אני מציק בש"ג. שם גם בדרך כלל משתפים פעולה.

וסתם, הכל סתם. ואני יודע שבסך הכל נשאר לי עוד חודש ככה אבל גם את החודש הזה יהיה לי קשה לעבור.

אני שונא את ההתבטלות. שונא את זה שהפכתי פקיד. אני מסופח, לעזאזל, אני לא פקיד. אני ממתין בבסיס הזה לקורס ולא יותר מזה.

תמיד כשתגיע לבסיס חדש יהיו האנשים שינסו לנצל אותך. במיוחד כשאתה מגיע, כמוני, מיד אחרי הטירונות, ואתה בטח עדיין חושב שכל רב"ט או סמל הוא מפקד ושכל קצין הוא אלוהים.

מהר מאוד ניערתי מעלי את כל הטפילים האלה. פיתחתי אסרטיביות שפעם לא הייתה קיימת בי. מהר מאוד הבהרתי לכולם שלמרות שאני צעיר בצורה בלתי-נתפסת כמעט, אותי – אי אפשר לנצל.

וכשאני חוזר הביתה, מה אני עושה? גם, לא עושה כלום. רואה קצת טלוויזיה. מאונן. קורא. לא בוכה למרות שמאוד מתחשק לי.

לפעמים אני סתם שוכב במיטה ומדמיין שאני לא לבד. מדמיין שיש איתי מישהו. לפעמים זה מישהו ספציפי. לפעמים זה גם מישהו אחר.

אני עדיין אוהב אותו. כמו מטומטם אני עדיין אוהב אותו.

אבל מאז שהוא סירב לי אני כבר הפסקתי לקוות. ואני לא יודע אם אני מתגעגע לחוסר הודאות שהיה קודם או מעדיף את החוסר בתקווה.

אני צריך אהבה. אני צריך חיים. אני צריך לחיות.

נמאס לי מהמוכניות הזאת שאני מתנהל בה. נמאס לי מהפסימיות שלי, מהדיכאון שלי, מהכאבים שלי.

בסופו של דבר כל מה שאני רוצה זה ליצור ולאהוב. הראשון לא הולך לי. והשני פשוט הולך לכיוונים לא נכונים.

ואם תנסו להתעמק במה שכתבתי כרגע, לנסות להבין מה עומד מאחורי המילים שלי, תגלו שבעצם אין שם כלום, תגלו שזה ריק.

איבדתי כמעט את הכל. איבדתי את הכתיבה ואיבדתי את השמחה ובכל יום שעובר אני מאבד עוד כישורים שלי, מאבד עוד תאים אפורים.

תגידו לי, איך אפשר לקרוא לדבר הזה חיים?