הזמן עובר כל כך מהר, והנה אני כבר יותר משלושה חודשים בצבא. ותיכף נכנסת רגילה, סוף סוף. הרי מאז שהתגייסתי לא היה לי אפילו יום חופש אחד (חוץ משלושה שאירגנתי לעצמי, על חשבון המערכת, אבל אותם אף אחד לא סופר).

והזמן באמת רץ, זורם כמו מים, שוטף אותי יחד איתו. כביש מהיר. טירונות-סיפוח-קורס-הצבה. והנה אני כבר לא טירון, לא מסופח, לא קורסיסט. אני סדירניק. אני מדבר בשפה צה"לית ומעצבנת. המדים שלי מעוטרים בשרוך הדרכה ובתג יחידה.

דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה, אני כבר עושה בלי לחשוב. מתקלח עירום ליד עוד הרבה בנים עירומים. משתולל. צוחק. אוהב. אוהב אהבה לא מינית בכלל, אהבה בין חברים. ואוהב ונפרד ואוהב ונפרד. ככה השירות שלי עד עכשיו. בכל מקום שהגעתי אליו נשאר לפחות אדם אחד שאני מתגעגע אליו.

חוזר הביתה רק בסוף השבוע. עייף. מרוצה. לפעמים לא רוצה לחזור. העולם שממנו ברחתי פתאום נראה הרבה יותר מאיים מהצבא. ואיך בהתחלה, באוטובוס חזרה הביתה היו מחלחלים לי חזרה למחשבות כל מיני פרצופים ובגידות שרציתי לשכוח. ששכחתי. שלמשך חמישה או שישה ימים לא היו חלק ממני יותר. עד שעליתי על האוטובוס הביתה.

ואיך לפני כמה ימים סיימתי קורס וכבר התייצבתי ביחידה החדשה. בשבוע הבא אביא לשם גם שמיכה, כרית ומצעים. ואולי גם איזה מאג גדול לשוקו של בוקר. שם הבית שלי לשלוש השנים הבאות. שם, בין הקירות המתפוררים ועם הים שאפשר לראות אם רק קצת מתאמצים.

היחידה שהגעתי אליה היא אחת היחידות המובחרות ביותר בצה"ל. ולכל מי שמעוניין לדעת, אני כבר לא ג'ובניק אלא תומך לחימה. שזה אומר יותר כסף במשכורת הצבאית ופחות רגשות אשמה.

מצד אחד קצת חבל לי שאני לא אבלה את שלוש השנים הבאות בבועה הג'ובניקית של הקריה ודומיה, לא אגיע כל יום לבסיס עם תיק גב קטן, אצנח מול המזגן ואשחק סוליטר במחשב. כן, מצד אחד זה חבל לי. מצד שני יש לי הזדמנות לעשות דברים גדולים יותר והרבה יותר מעניינים.

בהתחלה הייתי צריך לרדוף אחרי הצבא. לשלוח מכתבים, לעצבן קציני מיון. ופתאום, כמעט בבת אחת, זה התהפך לגמרי. פתאום צלצול הטלפון מעיר אותי בשישי בבוקר, ובלי שום אזהרה מוקדמת מונחת עלי ראיון ליחידה ממש נחשבת. ואני, איפה אני ואיפה ראיון בשישי בבוקר, רק תנו לי לישון.

אבל כן, רודפים אחרי. רוצים אותי. מעריכים אותי. אוהבים אותי. צה"ל אמנם גוף מטומטם אבל יש בתוכו כל כך הרבה אנשים נפלאים. ולי הייתה הזדמנות להכיר כל כך הרבה כאלה, בשיטוטים הלא מועטים שהספקתי לעשות תוך בסך הכל שלושה חודשים.

אז כן, ההרגשה הכללית טובה. זה כיף שמעריכים אותך. אבל זה גם מלחיץ. הציפיות, אוח, הציפיות. בצבא לא שמעו שהן נועדו לכריות. איך אפשר לעבוד ככה. איך אפשר להתקדם ככה? איך אפשר לא להילחץ?

נגמלתי מהמון דברים בצבא. נגמלתי מאהבה מזיקה. נגמלתי מלשבת שעה בשירותים ולקרוא. נגמלתי מהמיטה שלי (אבל לא לגמרי, כי איך אפשר).

גם התמכרתי לכמה דברים. לסוכריות על מקל ובמבה מהשק"ם. לסמלים המטומטמים האלה – סיכות ושרוכים ודרגות ותגיות. זה ממכר וזה עובד. וזה קצת עצוב שזה עובד. כי זה כל כך דבילי. מעיד על כל כך מעט. אבל זה ממכר.

עכשיו, אחרי יותר משלושה חודשים בצבא, אני יכול להגיד באופן סופי ומוחלט שאני כבר לא אזרח, אני חייל. בעיקר חייל. החיים האזרחיים שלי מורכבים בעיקר משינה ואוכל ו"עקרות בית נואשות" ב-DVD. הצבא הוא החיים שלי כרגע. שם הראש שלי נמצא.

הלוואי שהיה לי מישהו שיסיח את דעתי מהצבא. גם כשאני בבית וגם כשאני בבסיס. הלוואי שהיה מישהו שהייתי יכול להרהר בו לפני שאני הולך לישון, מכורבל בפוך שהבאתי מהבית. כשאני יושב על הספסל בחוץ, בבוקר, מחזיק בשתי הידיים ספל שוקו חם. שהאדים שיצאו מהספל יצרו את השם שלו באוויר. מישהו שאכתוב את השם שלו בפינות שמאליות של עמודים. מישהו שאוכל להתקשר אליו, להגיד "אני אוהב אותך" ומיד לנתק. לדמיין את הפרצוף שלו בצד השני. לדמיין את הפה הפעור שלו, את הנשימה הנעתקת שלו כשהוא ירצה להשיב ויבין שניתקתי.

אבל אין מי. ואין מתי. ואולי, אולי אפילו אין איך. הלב שלי תמיד בוחר את האנשים הקסומים, המופרעים. אלה שלעולם לא יהיה לי איתם סיכוי.

יש פה בכלל מישהו? כל כך הרבה זמן לא עדכנתי. וגרוע מזה, כל כך הרבה זמן לא כתבתי. פעם הייתי זקוק לבלוג. וזה לא שהיום הוא לא היה עוזר, להפך. אבל היום אני כבר יודע איך להסתדר בלי. אני יודע לשרוד על נהג אוטומטי, חמישה או שישה ימים בשבוע. בינתיים אני רק נוסק מעלה. בינתיים לא התרסקתי.

מקווה שלא אאבד שליטה.

מי אתם? עדיין אותם קוראים? למה נשארתם? איך אתם עדיין פה? שתפו אותי.

תהיו בריאים. שבת שלום.