רוצה להפסיק להתעקש. לפעמים צריך ללמוד לוותר ולהרכין את הראש, בשביל מטרה חשובה יותר. בשביל אנשים חשובים יותר.

רוצה להיות קצת עם ראש מורכן. רוצה להשתמש פחות במילים "לפעמים" ו"בדרך כלל" ויותר במילה "תמיד". רוצה להיות פחות אסרטיבי, רוצה אגו קטן יותר. רוצה שידרכו עלי, שירמסו אותי, רוצה להיות מוכן להקריב את עצמי למען האנשים שאני אוהב.

רוצה את האהבה של אימא שלי כמו בתמונה ההיא כשאני הייתי קטן והיא הייתה צעירה והיא עם המשקפיים המגוחכות האלה ואני עם השיער הפרוע והחיבוק ההוא כמונו מגוחך ופרוע אבל אמיתי.

רוצה להפסיק להתכתש ולצעוק ולהיות צודק. כי זאת טעות, אני כל כך טועה גם כשאני צודק. רוצה להשתיק את החלק שבי שאומר שגם היא טועה, וזאת לא רק אשמתי. להגיד לחלק ההוא שזה בכלל לא העניין, שזה לא משנה שאחרים טועים, העיקר לא לטעות בעצמך.

כשמתבגרים לומדים להבליג מתוך מחשבה שקולה שכך הכי כדאי. כשקטנים שותקים בגלל שלא מבינים.

אני רוצה קצת לא להבין, רוצה קצת לא לדעת. לא להתעקש. לא לפרש. רוצה להבין דברים כפשוטם. שאי הבנה היא אי הבנה ואין שום דבר מעבר לכך.

רוצה שהיא תחבק אותי כמו פעם כשהייתי קטן ופרוע. מזמן היא לא חיבקה אותי, מזמן לא שאלה אותי לשלומי. מזמן לא הרגשתי קטן לידה. כבר הרבה זמן שאני לא מרגיש שאני הבן שלה, הילד שלה.

רוצה להפסיק להיות צודק. הלוואי שאפסיק לקוות שהיא תתנצל על מה שאמרה, שאסלח לה קצת.

שאחזור הביתה מהצבא ואימא תהיה שם ותשאל אותי לשלומי ואספר לה בפירוט והיא תקשיב כי זה מעניין אותה כי אני הילד שלה. שתגונן עלי מכל המחשבות שלה המעליבות ומכל הזלזול.

שלמשך כמה רגעים, שעות, ימים, אנוח מהלחץ של השבוע, שהיא כל כך מפקפקת בו, ויהיה שם מישהו שיקשיב לי ויפרגן לי ויאהב אותי.

המיטה שלי בבית קרה תמיד והמיטה בבסיס לא מספיקה להתחמם, גם כשאני ישן הרבה שעות. תמיד מתעורר בתנוחה לא נוחה עם יד רדומה, מגלה שתוך כדי שינה התפשטתי כמעט לגמרי, ממחנק ומאי נוחות. הבגדים שלי זרוקים על הרצפה המלוכלכת ואני יורד בשקט מהמיטה העליונה ואוסף אותם.

ואני עומד בתחתונים במרכז החדר ומסתכל מסביב. אנשים זרים, כמעט זרים, מקיפים אותי. וברגעים האלה מתחשק לי לצאת מהחדר וללכת למטבח ולראות שם את אימא מכינה סנדביצ'ים לאחים הקטנים. מכינה סנדביץ' גם בשבילי.

והיא מעולם לא הכינה לי סנדביצ'ים, ובאותה מהירות ההזיה מסתיימת ואני שוב חייל צעיר (מחר חצי שנה פז"ם), עומד עם תחתונים בלבד לגופו, בבוקר של אמצע השבוע, בחדר מלא אנשים כמעט זרים. מסתכל מסביב ולא זוכר למה הוא פה. ואיפה אימא שלו. כי גם כשהוא חוזר הביתה היא לא באמת שם.