בבית, אחרי הרבה זמן שלא הייתי פה, חוץ מביקורים חטופים פה ושם. אני עייף נורא, ונראה לי שגם אם אשן כל השבת אשאר עייף.

השתניתי נורא. אני כבר לא אותו אדם שהייתי. ותמיד אהבתי לדבר במספרים ובתאריכים אז אני עוד פחות מחודשיים בן 19, וכבר שבעה חודשים בצבא.

אני יכול להגיד באופן כמעט ודאי שאני כבר לא תלוי בהורים שלי. יש לי משכורת צבאית זעומה (למרות שבאופן יחסי היא די גדולה) אבל אני מסתדר איתה. אמנם אני ישן ואוכל ומכבס בבית בסופי שבוע (כשאני מגיע הביתה לסופשבוע), אבל חוץ מזה אני עצמאי. ההורים שלי כבר לא נותנים לי כסף (ואני כבר לא מבקש), והם גם לא מתקשרים לשאול אותי מה שלומי. שזה קצת יותר כואב, ואין לי מושג למה זה קורה.

אני יוצא עם מישהו כבר שלושה שבועות ואני מקווה שזה ימשך. אחרי תקופה ארוכה בה לא יצאתי עם אף אחד, זאת תחושה די משונה, ככה להתרגש ולהתגעגע למישהו. ולגעת אחד בשני, ואוו, איך שהתגעגעתי לזה. ושנינו נורא שקועים בצבא אז קשה לנו קצת למצוא זמן (וכסף) לדבר במשך השבוע. אז בסופי שבוע אנחנו נפגשים, ובמשך השבוע מתגעגעים.

הצבא דורש ממני המון ולראשונה בחיי אני מרגיש שאני נכשל במשהו שאני מנסה להצליח בו. הרי עד עכשיו הכל היה לי הרבה יותר קל. כשרציתי משהו התמקדתי בו ופשוט השגתי אותו. ובצבא זה אחרת. אני מרגיש שאני כשלון, שאני לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך, שאני לא מספיק מוכשר ושאני בכלל לא מתאים ליחידה הזאת. שהרבה יותר מתאים לי לשרת באיזה בסיס חיל-אוויר בזיוני ומטופח. במקום זה אני ביחידה מתפוררת, אוכל זבל לארוחת צהריים ומתחרט על כל שעת שינה (איך אפשר לישון כשיש עבודה).

מה שאני הכי שונא זה שיצא לי ביחידה שם של בכיין, שמתלונן על כל דבר. וזה לא שלמישהו יש ספק שטוחנים אותי מאוד, אבל לאנשים נמאס לשמוע אותי מתלונן.

ומה עם חברים? לפעמים אני מרגיש שאוהבים אותי. אני הולך ביחידה ואנשים מנופפים לי לשלום ומחייכים אלי. ולפעמים, לפעמים אני מרגיש כל כך מנותק ולא קשור. מרגיש שלעולם לא אהיה קשור אליהם, ליחידה הזאת, שהיא כמו קיבוץ גדול ומסריח. ואני הרי נולדתי בעיר.

מעניין אם בעוד שנתיים וחמישה חודשים, כשאשתחרר, אחזור לכתוב. זה כל כך רחוק, ואם אמשיך לשרת ביחידה שלי (ובטח אמשיך כי איך אני יכול לוותר על שירות באחת היחידות הכי נחשבות בצה"ל), אני כנראה לא ממש אכתוב במשך כל הזמן הזה. אין לי זמן ואין לי פנאי, ובסופי שבוע אני כל כך עייף והרבה פעמים בכלל לא חוזר הביתה.

כשהתגייסתי לצבא, לא לקחתי בחשבון שאני לא רק מוותר על שלוש שנים מחיי אלא גם על חלקים מסוימים ממני. ולא, זה לא היה פוגע במוטיבציה שלי להתגייס אם הייתי חושב על זה קודם, אבל לפחות הייתי יותר מוכן לזה. אני אוהב להיות מוכן.

ומצד שני, אני גם מקבל לא מעט מהצבא. ולומד להסתדר עם דברים ואנשים שבשום מקום אחר לא הייתי לומד. וחוץ מזה מה שאני עושה הוא מאוד חשוב, ובטח הכל ישתפר מתישהו.

לפעמים כשאני מנסה להיות אופטימי בזמן שאני עצוב פשוט בא לי להקיא

וכדי לאזן רק אומר שאני נורא מפחד שיעזבו אותי, אני נורא מפחד שהוא יעזוב אותי ושהקשר יגמר. אני נורא מפחד שאפסיק להתגעגע ואפסיק לרצות, והוא ימשיך להתקשר מדי פעם כמו אקסים אחרים שלי ואני לא אבין מה הוא רוצה.

נמאס לי לפחד. אני רוצה לחבק אותו חזק ולא לעזוב. להירדם איתו שוב, וששוב הוא יתעורר בבוקר עם יד רדומה לגמרי ואנחנו נצחק (למרות שאני שונא בקרים). אני רוצה לנשק אותו בתשוקה כמו בפעם הראשונה שהתנשקנו, בירושלים, בלילה, מוצאי שבת, ומישהי תלתה כביסה במרפסת מעלינו והסתכלה. ואלוהים כמה שרציתי שלא יהיה לי אכפת.

עם כל כך הרבה נקודות השקה אני מפחד שבסוף נלך לאיבוד

אנשים אבדו לי ואין לי זמן לאסוף אותם חזרה. ברחתי לאנשים והם לא מצליחים לשכוח אותי. אין פה שום סדר הגיוני ואין פה הרבה מקום לתקווה.

לפעמים אני נוסע באוטובוס וירוק מסביב ובאוזניות בדיוק יש שיר שאני אוהב ואז אני חושב שאולי אני בכלל לא אני יותר ושאני מתקיים במקום אחר. מרגיש כמו מישהו שמפעיל מחשב מקולקל, דופק שוב ושוב על המסך, ומכבה ומדליק מכבה ומדליק. ובהתחלה זה פועל אבל אחר כך זה מפסיק להשפיע.