המון זמן עבר מאז כתבתי בפעם האחרונה. לא יודע אם זה סימן שהכל מסתדר לי, או ההפך הגמור. לא ממש רע לי לאחרונה, והכל הולך יחסית ביחידה, אבל עדיין יש לי משברים פה ושם.

הכל משתנה עכשיו. כל כך הרבה אנשים משתחררים, לחלקם הספקתי להתחבר, וכל כך הרבה אנשים חדשים מגיעים. ילידי 89 כבר התגייסו. וזה מאוד מוזר. אני כבר לא הכי צעיר. המחזור שלנו כבר לא הכי קטן. ובכל יום אני פוגש עוד כמה אנשים שאני עדיין לא מכיר, שזה די נדיר אצלנו, כי כולם מכירים את כולם. כמו קיבוץ, כבר כתבתי את זה פעם.

ביום חמישי, אחרי שיצאתי מהבסיס, נסעתי עם ידידה טובה לכפר המוזיקה בניצנים. כבר ברכבת נתקלתי במאות ילדים וילדות טיפשיים וקולניים במיוחד. כבר אין לי סבלנות לילדים מתחת לגיל מסוים. סוג של התנשאות, אני משער. למרות שגם את עצמי לא הייתי סובל בגיל הזה.

למרבה המזל, היא באה לאסוף אותי מהרכבת עם רכב, כך שלא הייתי צריך להידחף עם כל הילדים הנ"ל להסעות לכפר. בכל מקרה, היא איחרה, אז בינתיים הסתובבתי במרכז הקניות הענק שליד הרכבת באשקלון, וקניתי ספר בצומת ספרים – "התמונה מסתכלת עלי", של אביעד גבעון.

בכפר המוזיקה היה די עלוב. רוב ההופעות היו משעממות להחריד, היו שם המון ערסים, והייתי נורא עייף מהשבוע (לא ישנתי הרבה בלילות בגלל עומס של עבודה).

אבל בארבע לפנות בוקר הייתה הופעה של עברי לידר. היה מדהים! ההופעה הייתה גם נוסטלגית (המון זמן לא הייתי בהופעה של עברי לידר), וגם מלאה בעיבודים חדשים ויפים לשירים שהוא נהג להזניח בסבב ההופעות הקודם שלו (היה איזה ביצוע עם חמת-חלילים לאחד השירים, וזה פשוט עשה לי צמרמורת...).

אחרי ההופעה הזאת כבר הייתי בטוח שזה היה שווה את זה, ועשיתי את דרכי באוטובוסים הביתה עם חיוך עייף על הפנים. נרדמתי כמובן באוטובוס לירושלים, ובתחנה המרכזית קניתי קפה די חזק, כי פחדתי שאפספס את התחנה באוטובוס שאקח מהמרכזית הביתה.

הגעתי הביתה בשישי בבוקר ודבר ראשון הלכתי לעשות קניות לשבת.

הסופרמרקט שאנחנו עושים בו קניות הוא סופרמרקט שכונתי, ובכל כניסה אליו אני יכול להיות בטוח שאפגוש מישהו שאני מכיר. עד לפני חודשים ספורים נהגתי לשים כיפה על הראש לפני שהלכתי לסופר ולמקומות בסגנון, אבל לאחרונה הפסקתי לעשות גם את זה.

וכך עשיתי גם הפעם. ובכניסה לסופר פגשתי שכנה, אמרתי לה שלום, והמשכתי עם העגלה לכיוון מחלקת ירקות ופירות.

בהתחלה שמעתי את הקול שלו, רק אחר כך קלטתי אותו מרחוק. עומד ליד העגלה שלו, מדבר עם מישהו ומחייך, הכרס שלו נשענת על העגלה וידו ממוללת לעצמו את הזקן.

הדבר הראשון שעשיתי כשקלטתי אותו – את ההוא שהיה פעם, כשלמדתי בישיבה תיכונית, ראש הישיבה שלי – זה לסובב את העגלה בזווית חדה שמאלה ולפנות לכיוון מחלקת הקפואים.

הלב שלי פעם. לא רציתי שהוא יראה אותי בלי כיפה. למה? אני חושב שבגלל שלא רציתי לתת לו לנצח. מבחינתי, אם הוא יראה אותי בלי כיפה, הוא יחשוב שהוא צדק לאורך כל הדרך. שהתחזיות שלו, שאם אעזוב את הישיבה התיכונית אהפוך לחילוני, פשוט התגשמו. ולא רציתי לתת לו את הסיפוק הזה. לא רציתי לתת לו את החיזוק הזה, ושאחר כך ימשיך להטיף להורים של ילדים שנמצאים במצב שלי שעזיבת הישיבה שלו משמעותה התפקרות.

אין צורך כמובן לתאר כמה הוא טועה. אין צורך להסביר עד כמה יש לו עצמו חלק ב"התפקרות" שלי. הדברים האלה כל כך טריוויאליים מבחינתי, שקשה לי להעלות אותם על הכתב. זה יהיה כמו לתאר באיזה צבע השמיים, או להסביר למה אחד ועוד אחד שווה שניים.

איפושהו בסוף המקרר הארוך, אחרי המון ויכוחים עם עצמי בראש, סובבתי שוב את העגלה, והפעם לכיוון שלו. העגלה שלי חלפה מטרים ספורים לידו, והוא הביט בי במבט מלא משמעות (או שלא?) ואמר לי "שבת שלום".

השבתי לו "שלום", ופניתי לבחור מלפפונים. והבנתי, הבנתי שבעצם ניצחתי. שאני לא מפחד ממנו יותר. שלא אכפת לי ממנו יותר.

לא אכפת לי שיחשוב שהוא ניצח. אני יודע שאני המנצח האמיתי. אני יודע שאני חופשי, ואם חופש זה לא ניצחון, אז אני לא יודע מה כן.

בשבת קראתי את הספר שקניתי בחמישי באשקלון. "התמונה מסתכלת עלי" זה ספר שכל דתל"ש, ואולי בעצם כל אחד שעשה איזשהו שינוי משמעותי בחיים שלו (לא רוצה להשתמש במילה "מרד"), יכול להתחבר אליו.

הספר הזה צבט בי, והכאיב לי, ונגע לי בעצבים חשופים. וגרם לי לחשוב שבעצם מעולם לא התעסקתי בזהות ה"דתל"שית" שלי. ושעד היום מוזר לי שקוראים לי דתי לשעבר.

וההופעה הזאת, והמפגש הזה עם ראש הישיבה לשעבר, והספר הזה, כל אלה גרמו לי לחשוב על צמד המילים האלה קצת. להבין שלמרות שהן קרות הן לא כל כך נוראיות. ושאולי הן כן קצת קשורות אלי, וכן קצת מגדירות אותי, בין אם זה מוצא חן בעיני ובין אם לא.