נגיד שאתם כלואים בתוך ביצה, מכורבלים בחושך בתוך נוזל צמיג בלי שום אפשרות לתנועה.

מדי יום אתם מרגישים שכמות הנוזל הולכת ופוחתת, ולמרות שאתם בסך הכל גוזל בן כמה שבועות, יש לכם הרגשה שבקרוב יאזלו מאגרי האוכל שלכם.

לא אשקר לכם. התחושה הזאת, להיות אסור בתוך ביצה, לפעמים היא דווקא די טובה. כשאימא שלכם התרנגולת דוגרת על הביצה, מתפשטת בכנפיים הרטובות שלכם חמימות נעימה, ואתם עוצמים עיניים ולכמה רגעים שוכחים שבעצם בכלל אין מה לראות בחושך הצמיג שמקיף אתכם.

אבל בזמן האחרון, אימא תרנגולת דוגרת על הביצה שלכם הרבה פחות. וגם כשהיא דוגרת, היא עושה את זה בחיפזון. כמו מתוך אילוץ. מי יודע, אולי יש לה ביצה אחרת לדגור עליה. אולי כבר התייאשה מכם, חושבת שלא תבקעו לעולם, ורק הרגש האימהי האידיוטי שלה מכריח להמשיך ולדגור. ממש כמו איש אחד שאהובו עזב אותו, והוא ממשיך לשמור מזכרות קטנות ממנו בתוך מגירה קטנה. כרטיס לקולנוע, ברכה ליום ההולדת, שירי אהבה.

נגיד שאתם כלואים בתוך ביצה. קצת קשה לדמיין את זה, נכון? כי איזו מודעות יש לאפרוח בן כמה שבועות? ואתם הרי בני-אדם עם מודעות עצמית גבוהה. ובכל זאת, תנסו.

אתם מתחילים להתרגל לקור הזה, הבודד הזה, בתוך ביצה לא דגורה. אימא שלכם, מי יודע איפה היא. אולי התייאשה מכם, רוקנה את המגירה. אולי הפכה לקציצה, ואיש אחד שכבר כמעט שכח את אהובו אוכל אותה לבד, בביתו. איך שלא יהיה, לא עוברים כמה ימים ואתם כבר שוכחים שאי פעם דגרו עליכם. מקור החום היחיד בביצה הוא גופכם הזעיר, הרטוב, השברירי. אם היה לכם מקום לבטח הייתם רועדים מקור.

נגיד שאתם כלואים בתוך ביצה. זה אומר שאתם אפרוח, זה אומר שיש לכם מקור. המקור הזה! איזה איבר נפלא. אבל איך, בתוך החושך הזה, אתם יכולים לנחש שהוא קיים? האיש ההוא סיים לאכול את הקציצה, שטף את הכלים. אחר כך לקח את דו"חות החנייה, את חשבונות המים והחשמל והארנונה, והכניס את כולם אל תוך המגירה הריקה. בתוך החושך של המגירה, אין דרך להבדיל בין דו"ח חנייה לשיר אהבה.

נגיד שאתם כלואים בתוך ביצה. חושך מסביב, הנוזל אזל, אתם רעבים, אימא תרנגולת שכחה אתכם או קציצה, ואין אף אחד בסביבה שיגיד לכם להשתמש במקור.