נסו לרוץ עם רונה קינן באוזניות אל תוך השקיעה.

בקילומטר האחרון הבנתי שהפעם רצתי מהר מדי.

מיוזע ומתנשף, נעצרתי ליד הש"ג. מקלל את עצמי על כך שלא הבאתי איתי בקבוק מים. הפנים אדומות, חמות, רותחות, זיעה מתאדה לאוויר הקריר של הערב.

תמיד כשאני רץ אל תוך השקיעה אני רואה על גבעה קטנה משמאלי כסא פלסטיק לבן שצופה אל הים. לא יודע מי שם אותו שם, לא יודע לאיזו מטרה. כנראה שהוא לא מפריע לאף אחד, כי אף אחד לא מוריד אותו משם.

ואני חולף על פניו בריצה, כי אם יש דבר אחד שאסור לעשות כשרצים זה לעצור. ותמיד אני אומר לעצמי – מחר אני אחזור לפה בשקיעה, הפעם בהליכה, אטפס על הגבעה הקטנה הזאת ואשב על הכיסא ואסתכל על השקיעה, על הים.

אבל למחרת או שאין לי כוח או שאני רץ.

יש לי ידידה אחת ביחידה שסיפרתי לה על הנטיות המיניות שלי. ולפעמים בלילות אנחנו יושבים ליד מגורי הבנות ומרכלים בשקט.

לרוב אנחנו סתם, מתלוננים על חברים למחלקה ועל המטבח שהיה לי אתמול ועל המפקד המעצבן הזה שהפעם עבר כל גבול.

אבל תמיד אנחנו איכשהו מגיעים לנושא שעליו אנחנו הכי אוהבים להתלונן – כמה שנמאס לנו להיות לבד. ושנינו מסכימים כמה שזה דפוק, שדווקא כשלא רוצים מישהו הוא רוצה אותנו. ומתגעגעים ביחד לתחושה הזאת, שיש למי לצפות כשחוזרים הביתה בסוף השבוע. מתגעגעים להודעות מתוקות לפני השינה, לחיבוקים ארוכים ומבטים ממושכים אל תוך העיניים, וכמובן, איך לא, לסקס.

ואנחנו מדברים על כך שאנחנו יכולים ומסוגלים ורוצים לאהוב. שאנחנו רוצים אהבה וזקוקים לאהבה עד כאב.

ותמיד אחד מאיתנו אומר בסוף השיחה, שעד שלא נהיה שלמים עם הלבד שלנו, לא נוכל להיות עם מישהו אחר.

קיימת אצלי הפרדה בין הדברים שאני רוצה לעשות לבין הדברים שאני צריך לעשות.

כשאני אומר "צריך" אני לא מתכוון לדברים כמו לקום בבוקר וללכת לצבא ולאכול בריא ולעשות ספורט. אני מתכוון לצרכים עמוקים יותר ומשמעותיים, שנובעים מתוך תחושת אחריות אישית.

בכל מיני נקודות מפנה בחיים שלי הייתי מוכרח לקחת החלטה – האם אני עושה את מה שאני רוצה, או את מה שאני צריך.

לדוגמה, כשהתחלתי להיות צמחוני. למרות הרצון שלי לאכול בשר (נורא אהבתי נקניקיה בלחמנייה עם קטשופ וחרדל), הצורך שלי להיות צמחוני היה יותר חזק.

טוב לי כרגע, בצבא. אני ביחידה טובה. התנאים שלי, בסך הכל, די טובים. אני בדרך כלל יוצא הביתה בסופי שבוע, אני עם אנשים טובים, והעבודה שלי לרוב די מעניינת. רוב החיילים בצה"ל היו מתחלפים איתי בלי למצמץ.

ובכל זאת, לפעמים אני מרגיש שהצורך שלי לתרום יותר ולהשפיע, לא ממומש. מצד שני, קיים גם הרצון שלי שהכל יישאר כמו שהוא – נוח, כיפי ולרוב מעניין.

יכול להיות שיפתח בפני פתח להגיע למקום אחר שבו אוכל לממש את הצורך שלי - לתרום יותר ולהשפיע יותר.

וזה אמנם ירגיע את הצורך שלי, אבל הרצון שלי עשוי להתרעם. גם מהדרך למקום הזה (קורס קצינים) וגם מהתוצאה – אשרת במקום אחר, עם אנשים פחות נחמדים, ואהיה מוקף בקצינים מנופחים כל היום. ואסור לשכוח את הקבע.

אני לא חושב שאני לגמרי ברור. ואולי קצת חבל שאני לא ברור, כי אני לא מצליח להגיע להחלטה לבד.

עברה יותר משנה מאז שהתגייסתי. ועכשיו אני רואה עד כמה השנה הראשונה של השירות מלאה בסימני שאלה, ורק בסופה מתחילים להבין איך הדברים באמת עובדים.

לכאורה הגעתי אל המנוחה והנחלה. השנתיים הבאות יכולות לעבור מהר ובכיף, כי ברגע שמבינים איך הדברים עובדים אז קל לגרום להם לעבוד בשבילך.

אני יכול לחתוך עכשיו, בחדות, לכיוון אחר. אולי כיוון טוב יותר, אבל אחר.

אבל למה שאני ארצה את זה, בעצם?

אולי כי אני צריך.