טוב לי להיות בבית. לרוב נחמד לי פה, עם המשפחה שלי. למרות הפערים ולמרות השוני. בסך הכל, למרות כמה הצקות מצד ההורים שכנראה לא ייעלמו לעולם, די מקבלים אותי פה בבית כמו שאני. כלומר, את החלקים שהם נאלצים להתמודד איתם. על שאר החלקים הרי לא מדברים.

פעם, כשהייתי מתקרב לאזור הבית, הייתי מקפיד לשים כיפה על הראש. זה היה נראה לי חשוב ומכבד. ומעבר לזה שכבר הייתי רגיל להסתובב עם כיפה, זה פשוט היה לי נוח – לא הייתי צריך להתמודד ככה עם אף אחד, לא עם ההורים ולא עם השכנים.

כבר תקופה לא קצרה שהכיפה נמצאת על ראשי רק בסעודות שבת בבית ובאירועים מיוחדים. לא אכפת לי בכלל מה יחשבו עלי השכנים, והנוחות שבחבישת כיפה כבר לא נוחה בעליל. פיסת הבד הסרוגה הזאת פשוט מסמלת משהו שהוא לא אני. המשהו הזה לא בהכרח רע, הוא פשוט לא מתאים לי.

לפני שבועיים חזרתי הביתה מהצבא ואימא שלי פתאום שמה לב. קצת מוזר שהיא התעוררה אחרי כמעט שנה שזה ככה. היא מלמלה משהו פולני כמו "אני רואה שאתה מרגיש מספיק נוח לבוא הביתה בלי כיפה". היא אמרה את זה בחצי חיוך, נתנה למילים כמה שניות לשקוע וניסתה להחליף נושא.

בגלל שלי כבר אין כוח למשחקים האלה, עצרתי אותה ושאלתי אותה למה היא מתכוונת. היא אמרה שהיא אהבה את זה שהייתי מגיע הביתה עם כיפה מתוך כבוד לבית שבו אני חי. הסברתי לה שאני כבר לא רואה טעם לשים כיפה על הראש. שיותר משזה נראה לי מכבד, זה נראה לי פשוט מגוחך. הרי אני מכבד אותם גם בלי זה. אני לא עושה פרובוקציות, לא נוסע להם בשבת (כשאני בבית), ולא מחלל להם שבת מול העיניים.

ולי נראה שזה מספיק. אני כבר בוגר, מחליט את ההחלטות שלי ומשתדל גם לחיות כמה שאפשר את החיים שלי. ובדיוק ככה צריך להתייחס אלי, לא כמו אל ילד קטן שההורים הדתיים שלו שמים לו כיפה עוד לפני שהוא יודע להשתין בעמידה. אני יודע מה אני חושב, אני יודע במה אני מאמין, ואלה החיים שלי. ואני חושב שהם מבינים את זה אבל בכל זאת לפעמים קצת קשה להם לקבל את זה.

אני עכשיו בבית אחרי ששתי שבתות לא הייתי פה. באחת מהן הייתי אצל הבחור שלי, והיה פשוט מדהים.

כבר סיימנו לאכול פה בבית לפני כמה שעות. אחרי האוכל שיחקנו קצת קלפים, ועכשיו כולם בחדרים שלהם, ישנים או קוראים.

גם אני בחדר שלי, הדלת נעולה. שוכב על המיטה, המחשב הנייד שלי מולי. מקליד בשקט. פעם זה היה לי מוזר להשתמש במחשב בשבת. מדהים איך אפשר להתרגל לדברים האלה מהר. הדופק כבר לא עולה, הידיים כבר לא רועדות. אין לי גוש מתרגש ולחוץ בחזה. אני פשוט חי את חיי, אני מממש את זכותי הבסיסית לחיים. זה בדיוק מה שאני עושה.

קצת קשה לי עכשיו מבחינה כלכלית. אני לא מקבל מההורים אגורה. הם כן דואגים לי לאוכל, לינה, כביסה ופלאפון. וזה לא שיש לי תלונות כלשהן. אבל לפעמים אני לא שולט על זה ומסתכל כמה הם נותנים לאחים שלי. כמה בגדים אימא שלי קונה לאחי. כמה פעמים אימא שלי יוצאת לקניות עם גיסתי.

ולי לא קנו בגדים כבר די הרבה זמן, ועכשיו בדיוק נגמרות לי העדשות ואימא שלי עשתה לי פרצוף כזה, שגם אם בסוף היא תסכים לקנות לי אני ארגיש את ההרגשה המעצבנת הזאת של הקיפוח, של חוסר הרצון להעניק לי ולעזור לי.

ובאמת שאין לי זכות להתלונן. אבל מה אני יכול לעשות? אם הייתי יכול לעבוד ולהרוויח את לחמי, הייתי עושה את זה. אבל אני כל השבוע בצבא, ומקבל משכורת זעומה של חייל שהוא לא קרבי. וככה זה גם ימשיך להיות בשנה ותשעה חודשים הקרובים. ואין לי שום דבר לעשות בנידון.

אני יודע, יש ילדים באפריקה שאין להם מה לאכול. איך בכלל אני מעז להתלונן על זה שההורים שלי לא מסכימים לקנות לי עדשות ראייה. אבל מה שמעיק עלי זה לא החוסר, אלא חוסר הרצון לעזור לי.

לפני כמה חודשים התווכחתי על זה עם אימא שלי. ויכוח שהוליד הרבה צעקות ובכי (הבכי רק שלי, שלא יהיו אשליות). אני טענתי שאחי, הנשוי, מקבל הרבה יותר ממני. למרות שהוא כבר לא חי בבית והוא יכול לצאת ולעבוד. היא, מצידה, אמרה שאם אני רוצה גם, אני יכול להתחתן. ושזכותה לעשות עם הכסף שלה מה שהיא רוצה.

כמובן שזכותה. אבל אני הבן שלה. ואני חושב שלפעמים, עם כל ההתנצחויות האלה, היא שוכחת שמעבר לזה שאני לא אתחתן עם בחורה ולא אסתובב עם כיפה ברחוב, אני פשוט הבן שלה. ואני צריך אותה כרגע. גם אם אני שונא להודות בזה, אני צריך אותה. והיא מסוגלת לעזור לי.

היא שוכחת את זה לפעמים, ואני מסרב להאמין שפשוט לא אכפת לה.