משהו בי משתנה, אני מרגיש את זה.

העייפות כבר לא אותה עייפות, המבט כבר לא אותו מבט, השינה כבר לא אותה שינה.

לא יודע איך להסביר את זה, יכול רק לנחש. אולי זה השלב שאחרי העיכול, שהכל נראה פתאום חרא. וסליחה על הדימוי הזול. אבל זה פשוט ככה, הכל נראה חרא מחורבן.

נפרדנו, התפרדנו, הופרדנו, ההטייה לא חשובה. לא חשוב לאיזה בניין תכניסו את זה, בסופו של דבר שנינו נצא ממנו בנפרד.

העבודה בצבא משאירה אותי למעלה. לא ישן בלילות, עובד כמו מטורף. חייב להספיק, חייב לסיים. זה חשוב, הכל חשוב, הכל נורא חשוב. נכנס למיטה תשוש בשלוש או ארבע לפנות בוקר. מתפשט, נשאר עם תחתונים. התחתונים שלו. העייפות נדחקת הצידה, המחשבות משתחררות מכבליהן.

אני באמת מרגיש שאני משתנה. כבר לא בוכה כשאני חושב עליו. לפעמים הדמעות מתאמצות לצאת החוצה ואני לא נותן להן. אין לי מקום בשבילן, אין לי זמן בשבילן. יותר מדי דברים לעשות.

שוב יוצא הביתה ביום שישי. חושב לעצמי, חצי בצחוק, שאיזה מזל שאנחנו כבר לא ביחד. הייתי משתגע אם לא היינו מתראים בתדירות גבוהה בגלל שהיציאות שלי הפסיקו להיות מוצלחות.

ואז מבין שלא רק שאנחנו לא מתראים עכשיו, אנחנו גם לא מדברים. וזה כואב והיד תמיד תשלח אוטומטית לפלאפון כדי לשלוח לו הודעה, אבל אני יודע לעצור אותה בזמן. זה חשוב בשבילי, בשביל שאוכל להשתנות. ואני יודע את זה.

אין לי חשק לדבר עליו עם אנשים. אין לי כוח להסביר לכולם איך זה קרה, למה זה קרה. לא בא לי לשמוע שיש עוד הרבה דגים בים, שהזמן מרפא את הכל, ושהוא אידיוט אם הוא ויתר עלי. אין לי סבלנות, אין לי כוח, אין לי זמן לזה.

אני לא נותן לעצמי לשקוע. אם זה טוב? זאת שאלה שאני שואל את עצמי כל בוקר כשאני קם מהמיטה, יוצא מהחדר, צועד בכבדות לשירותים כדי לצחצח שיניים. אני גם לא נותן לעצמי לפרוח, להשתולל, לצחוק על הכל כאילו זו בדיחה אחת גדולה בתקווה שבסוף גם אאמין בזה. אני לא נותן לעצמי.

אני על דרך האמצע, אבל בעצם בכלל לא נמצא בין שתי האפשרויות האלה. אני במקום המוזר הזה, הריק הזה, המקום היחיד שבו אפשר להשתנות.

כמה אהבה אני יכול להכיל. אני לא מתחרט על אף רגע מואר כזה.

כואב לי כשאני נזכר בחום גופו הצמוד אלי, בריח שלו, שיכולתי להסניף שעות בלי להפסיק, בלי שימאס עלי. בחיוך שלו, בפרצופים המצחיקים שהוא עושה.

האוזניים שלו, השיער הרך, העיניים הכחולות האינסופיות, הדרך שבה הוא נאנח, הצורה שבה הוא מסתכל על דברים, השאלות הקטנות האלה שהוא שואל ברצינות תהומית, איך שהוא היה צוחק עלי, על דברים שהייתי אומר. הצחוק שלו, הדרך שבה הוא היה דוחק את גופו לגופי כשהיינו ישנים ביחד. הפעם ההיא שהוא ניגן לי. הפעם ההיא שעלינו יחד לגג וראינו את הים. הפעם ההיא שהתנשקנו על המזח, שהרחתי אותו בפעם הראשונה, שהבטתי לעיניו הכחולות בתוך השחור של הלילה. הפעם ההיא שהרגשתי שהוא מקפיץ את הלב שלי לשמיים כמו חביתה, ולא שוכח לתפוס.

אתם מבינים? לזה אני קורא לשקוע.

הסימבוליות הארורה. תאריכים, אין שום טעם לייחס להם משמעות. היינו אמורים להתחיל שלשום את החודש הרביעי שלנו ביחד. אני בכלל לא אמור להפסיק לדבר איתו, לראות אותו, להריח אותו, לנשק אותו, לישון איתו. אני בכלל לא אמור להפסיק לעשות את כל הדברים האלה, ככה הלב שלי אומר.

כל כך קשה לא להקשיב לו, ללב שלי. אפילו מתוך ידיעה שאני היחיד שמרגיש ככה, שזה מה שהכי נכון לעשות. זה כל כך קשה לצעוד בכיוון ההפוך מהכיוון שאליו התכוונת. זה משנה בך משהו.

אני סוגר את הדלת, אמרתי לו, אבל אני לא נועל אותה. אני פשוט לא יכול להשאיר אותה פתוחה, אתה מבין? ולחכות שבכל רגע תיכנס דרכה.