יש משהו במזג האוויר, שגורם לי לפרפרים בבטן. אני לא יודע מה זה, ואני לא יודע למה זה קורה, אבל הלילות החמים עושים לי משהו בפנים. פתאום בא לי נורא ללכת לים, לאכול אבטיח. באוויר יש ריח של חופש גדול. ואני יודע שזה רק ריח, סתם הרגשה, ושאני רחוק מלהיות בחופש, ובכל זאת, זה עושה לי הרגשה טובה.

הערב הבנתי שהכי קל לאהוב את החורף, אבל הרבה יותר כיף לחיות את הקיץ.

אתמול מחקתי את התמונות וההודעות שלו מהפלאפון. בכמה לחיצות כפתור מחקתי מילים שלעולם לא אוכל לשחזר במדויק. זה לא היה פשוט לעשות את זה, לוותר על המילים האלה, ובכל זאת, הבנתי שאני חייב לעשות את זה.

כבר באותו ערב בו דיברתי איתו בפעם האחרונה, בו נפרדנו, אמרו לי למחוק את ההודעות שלו. ואני ידעתי שאם אני מוחק את ההודעות שלו זה אומר שאני מוותר עליו לגמרי. ולא רציתי לוותר עליו, לא רציתי לנעול את הדלת.

אני מכיר את עצמי, ויודע שמתי שאני מוותר על מישהו, אני מוחק אותו לגמרי. ואיך אני יכול למחוק בנאדם שאני כל כך אוהב?

אבל אתמול בערב, כשדיברתי עם חברה טובה מהיחידה, פתאום הבנתי שעם התמונות וההודעות האלה הפלאפון שלי שוקל כל כך הרבה. כמעט אפשר להרגיש אותו פיזית, יושב לי בכיס ומקשה עלי ללכת, להתקדם.

אין שום טעם להמשיך לרצות מישהו שלא רוצה אותך. זה נראה ברור, לא? לי לקח יותר משבועיים להבין את זה, וגם עכשיו אני לא שלם עם זה לגמרי.

לפני כמה שבועות הלכתי ברגל מהתחנה המרכזית בירושלים למרכז העיר. היה מוצאי שבת, קצת קר, ואחרי שירדתי מהאוטובוס במרכזית החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי מזמן – ללכת ברחוב עם אוזניות.

אז ירדתי מהאוטובוס, אוזניות על האוזניים, והתחלתי ללכת. בהתחלה זה מפחיד קצת, ללכת בתוך בועה. אחרי כמה צעדים התרגלתי.

פתאום הייתי מודע למיקום שלי על המדרכה, והחלטתי ללכת באמצע. וככה הלכתי באמצע רחוב יפו, באוזניי מוסיקה, ומדי פעם גם חריקות של אוטובוסים.

כשהגעתי לשוק, שהיה שומם, החלטתי לחתוך דרכו. היה מוזר קצת ללכת בשוק במוצאי שבת, בלילה. רק קיוסק אחד היה פתוח, בקצה. הסתכלתי קצת למעלה, וראיתי שיש בתים מעל השוק. שיש אנשים שגרים שם.

בסופו של דבר הגעתי למרכז העיר. הורדתי את האוזניות ובין רגע חדרו לתוכי הרעש וההמולה. אני חושב, שבאיזשהו מקום, במשך כל ההליכה הזאת בכלל לא רציתי להגיע, ורק רציתי להמשיך ללכת בתוך הבועה שלי.

אני צריך לעשות את זה יותר. כבר המון זמן לא הלכתי סתם, לבד. לא הלכתי בלי יעד מסוים. וזה משהו שאני צריך לעשות, ואני מרגיש את זה.

יש אנשים שקוראים לזה "לרוקן את הראש", ואני מרגיש בדיוק להפך – שאני צריך למלא אותו.

רק עכשיו, אחרי הפרידה האחרונה, אני מבין כמה זה מסוכן לאהוב.

עד עכשיו אני לא חושב שבאמת הבנתי את זה. לא באמת עיכלתי את המשמעות, אולי בגלל שאיכשהו תמיד הכל הלך לי נורא בקלות. בדרך כלל אני זה שרציתי להפסיק את הקשר, בדרך כלל הצד השני הוא זה שרצה יותר. ופתאום, כשאני נמצא בעמדה ההפוכה והלכאורה נחותה של זה שאוהב ולא נאהב, פתאום אני מבין כמה זה מסוכן. כמה זה מפחיד לתת למישהו להיכנס, לחשוף את עצמך לגמרי, בלי מסכות, בלי שקרים, בלי הצגות.

יחד עם ההבנה הזאת, גם הבנתי שזה סיכון שלעולם לא אפסיק לקחת. גם אם עכשיו זה נראה נורא מפחיד, כמעט התאבדותי, ברור לי שהפחד הזה לא יעמוד בדרכי לעולם.

אין כמו הרגעים המאושרים האלה, שאי אפשר לתאר אותם במילים. אלה רגעים ששווה "להתאבד" בשבילם, ששווה לסכן בשבילם את הכל, ולי אין שום כוונה להפסיק.

מישהו התחיל איתי לפני שבוע. ולמרות שאני מתגעגע אל הבחור האחרון, אני נורא נהנה מזה. הוא מאוד מעוניין בי, והוא נורא נחמד ויפה וכיפי, ומשהו בי מתפתה (ובאמת התפתתי) פשוט ליהנות איתו קצת.

זה פסול בעיני, וכל איבר מאיברי הפולניים זועק לי לדחות אותו ולהיות קצת באבל, אבל אני לא מקשיב לאיברים הפולניים שלי, ולשם שינוי עושה בדיוק את מה שמתחשק לי. ואם מתחשק לי עכשיו לצאת איתו, וליהנות איתו, אז זה מה שאעשה.

כמובן שאני משתדל שלא לפגוע בו, ובטח שאני לא מסתיר ממנו כלום. הוא יודע למה הוא נכנס, ואין לו שום בעיה עם זה, אז למה לא ליהנות קצת? האביב הגיע, חם בחוץ, הים רק מחכה לי, ונראה לי שבתחילת עונת הרחצה, עדיף שלא ללכת לים לבד.