בדרך לפה הרגשתי תחושת מחנק. עכשיו, עם כל הרעש הזה והבלגן מסביב, אני קצת מצטער שלא הקשבתי לה וחזרתי הביתה.

בפקק ניסיתי להרגיע את עצמי, התיק עם המחשב הנייד על ברכיי. לא ממהר לשום מקום, כך אמרתי לעצמי. היום אני רגוע, מקדיש כמה שעות לעצמי, כדי לחשוב, כדי להבין איפה אני נמצא ואיך אני הופך לאדם מאושר יותר.

רק לפני כמה לילות שכבתי בתוך שק שינה אי שם בצפון. היה לי חם, היו לי אבנים קטנות בגב, וכל מה שרציתי זה לישון. אבל לא יכולתי שלא לשכב ולחשוב. החושך, השקט, הכוכבים מעלי. כמו ניגוד מדויק למקום שבו אני נמצא עכשיו – בית קפה הומה אדם, הרבה רעש, המון פטפוטים באנגלית. ולא הצלחתי אז להירדם. הייתי צמא מאוד. צמא אליו, צמא למים, צמא לשקט. פתאום בשקט הזה הגיח כל הרעש הפנימי שלי, והפריע לי לישון.

באיזשהו שלב, אחרי הפקקים, האוטובוס עצר בצד. “אם אתם רוצים להגיע, תגידו לי לאן לנסוע, אני חדש,” אמר הנהג במיקרופון. אישה אחת שישבה במושב הקידמי צעקה לו שהוא צריך לנסוע שמאלה.

לפני שבוע היה בוקר יפה. קמתי למזג אוויר נעים ואביבי, ונסעתי ללוויה. גם בבית הקברות הציפורים צייצו מעל הקבר הפתוח, מעל רחשי האת המכסה את הגופה. פה ושם נשמעה יבבה, אחר כך תפילה. ואני עומד בצד, מתפלל גם כן, לא להיות שם. מרגיש איך הלב שלי נאטם לכל קול בכי, מתקשח לקול יבבה.

ולמה הפכתי בעצם, על זה חשבתי באותה לוויה. פחות מאשר עליה, פחות מאשר על ההורים המסכנים שלה. בעיקר חשבתי עלי. ולמה הפכתי. ואיך אני מוצא את הדרך חזרה.

כשירדתי מהאוטובוס התחלתי ללכת לכיוון בית הקפה. לאט לאט, כמו דיני יחרץ כשאגיע. פתאום התחלתי לפחד. איך אשב בבית קפה, עם המחשב שלי מולי, סביבי אנשים שיכולים להציץ אל תוך מחשבותי, אנשים שיפריעו לי להתרכז. למה אני צריך את זה בעצם, מה רע בלשבת בבית, בחדר שלי, מאחורי דלת נעולה. אבל זה היום האחרון של החופש, וזה משהו שתמיד רציתי לעשות. ואם לא אעשה את זה, כך הרגשתי לפני שיצאתי מהבית, בטח אתחרט על זה מאוד.

בחמישי שעבר השתכרתי. אחרי הופעה קצרה ומעט מאכזבת של רונה קינן יצאנו אני, ידידה מהיחידה וחברים שלה לתל אביב. חרף מחאותי, מצאתי את עצמי בפאב של לסביות, שיכור מאלכוהול זול, וצוחק בלי סוף. זה היה ערב מצחיק מאוד, ועד שהגעתי לבית של הידידה והורדתי את הנעליים, לא חשבתי עליו אפילו לרגע אחד.

הגעתי לבית הקפה, ולא במפתיע הוא הומה אדם, מלא כמעט עד אפס מקום. הזמנתי קפוצ'ינו כפול והתיישבתי ליד החלון. וכאן אני יושב עכשיו, במרכז העיר של ירושלים. פטפוטים חודרים למחשבותי, המוכר קורא זאת הפעם הרביעית ליצחק, שיבוא לקחת את הקפה שלו. השומר בכניסה סוגר שוב ושוב את דלת הכניסה כדי שלא יכנס קור. מדי פעם אני שותה קצת מהקפה, מנסה לכתוב. לפעמים הרעשים נעלמים, לפעמים הם חודרים לי אל תוך המשפטים.

לא כל כך מבין מה משך אותי בכלל בחוויה הזאת. אני מרגיש מאוד אבוד עכשיו, מרגיש שאין לי לאן לברוח. הרי נסעתי לעיר כדי לכתוב, רק מחשב נייד וספר בתיק שלי. ואני פה, ובאמת משתדל, אבל כל מה שיוצא זה משפטים חסרי עומק שגלגלתי בראשי יותר מדי פעמים.

החופש הזה פתאום הציב לי מול העיניים כמה הזנחתי את עצמי בשנה וחצי שחלפו. כן, כבר עברתי חצי שירות, ואני כבר חצי אבוד. ומה יהיה אחרי שאעבור את החצי השני?

איך בלי לשים לב הפכתי לפטריה מלאת חשיבות וריקה מתוכן. איך שכחתי את עצמי בדרך? נהיה כל כך מפחיד לכתוב, כמעט בלתי אפשרי. הרעשים חודרים לי למשפטים, ואני לא מצליח לשמוע את הרעש הפנימי שלי.

החלטתי ליצור איתו קשר. זה צריך להיות ענייני, ישיר, בלי מסרים כפולים ובלי משמעויות נסתרות. אני רוצה לנסות שוב, או לדעת באופן ודאי שאין סיכוי שנצליח. כרגע אני אבוד, מרחף באוויר. לא באשמתו, באשמתי. ובכל זאת אני זקוק לו כדי להיות מחובר יותר לקרקע. אני לא יכול לוותר כשאולי יש עוד סיכוי, אני לא מספיק אפור בשביל זה, ומקווה שלעולם גם לא אהיה.

בטח תיכף אני אסיים את הקפה, אכבה את המחשב ואצא מפה. יצחק בינתיים כבר לקח את הקפה שלו מהמוכר, הבחורה מהשולחן ליד בטח תמשיך לפטפט באנגלית בקול עוד כמה שעות (“supposably”, היא אומרת כל חמש דקות), והשומר המבוגר בכניסה ימשיך לטרוק בעצבים את דלת הכניסה.

הקפה היה נחמד, אבל אני אצא מפה הרבה יותר אבוד ממה שנכנסתי.

השומר הופך דף בעיתון. גם בעיתונים ברוסית, הסודוקו נראה בדיוק אותו הדבר. דלת נטרקת, שוב נפתחת. עוד כמה שעות הוא ילך לישון, סודוקו חצי פתור ימצא את דרכו לאשפה. אני אלך לישון.

מחר צבא.