אני כותב על אריחי הקרמיקה במקלחת. עם אצבעי אני מסמן אותיות באדים שמצטברים על האריחים. בדרך כלל אני כותב על הקיר שם של אדם שאני אוהב. חוזר על השם שוב ושוב. בכתב עגול ובכתב דפוס. וגם באנגלית, באותיות קטנות ובאותיות גדולות ובכתב מחובר.

הלילה, כשהתקלחתי, לא כתבתי על אריחי הקרמיקה את השם של האדם שאני אוהב. במקום זה כתבתי שוב ושוב "Peace", וגם "שלווה".

אתם בטח חושבים שהתכוונתי למלחמה שמשתוללת עכשיו, אבל אתם לא לגמרי צודקים. המלחמה מעסיקה אותי ומטרידה אותי אבל אני לא רואה טעם לכתוב עליה. אני לא רואה דרך שבה אני אוכל להביא שלווה בשדות הקרב העקובים מדם. לא, לא התכוונתי למלחמה, לפחות לא לגמרי. התכוונתי בעיקר לעצמי.

אני כרגע בתקופת הסתגלות למצב החדש שנוצר בחיים שלי. ואולי מה שמאפיין יותר מכל תקופות של הסתגלות, זה שאף פעם אי אפשר לאמוד באמת כמה זמן הן יימשכו.

אני קצת מרגיש שאני תועה בעולם (טוב, לא נגזים – בחלקת העולם המצומצמת שהיא עולמי) בחיפוש אחר שלווה. והשלווה המחורבנת הזאת היא כל כך חמקמקה, שכל שטות יכולה לגרום לה להחליק בין אצבעותיי.

אני בורח לדימויים במקום להגיד: אני מפחד. אני כועס. אני עצוב. אני מרגיש שזה כבר לא מעניין אף אחד לשמוע שאני בוכה. שאני זועם. שאני רועד. זה כבר לא כל כך מעניין אתכם שאני מרגיש אבוד.

יש סביבי המון טוב. אנשים שאוהבים אותי. דברים שאני אוהב לעשות, ועושה. דברים שאני לא אוהב לעשות, ולא עושה. יש הרבה רגעי שמחה ויש המון רגעי צחוק. אבל תמיד, מעל הכל, מעיבה תחושת האבדון. כשאני בבית אני רוצה לברוח מכאן. כשאני בחוץ אני רוצה הביתה. לעולם אין שלווה.

כשסגרתי את הברז עמדתי במקלחת נוטף מים, וחיפשתי סביבי משהו מרגיע. על הקיר שלידי המילים כבר נזלו וכתבתי מעליהן בגדול את השם של האדם שאני אוהב. השם שלו חייך אלי בחזרה. לפעמים בדמיון אני יכול לראות את הפנים היפות שלו מתגשמות מתוך אבני הקרמיקה הלבנות-אפורות המכוערות. אני יכול לראות את הפרצוף שלו מחייך ואומר דברים חכמים, כמו שהוא יודע. והיופי שלו עוטף לי את הלב (או כל איבר אחר, לבחירתכם, שבו מתרכזים כל הרגשות) ומביא לי קצת שלווה.

היום השם שלו נראה לי זר, והפרצוף שלו לא הביא לי שלווה. הוא אמנם חייך אבל החיוך שלו היה מרוחק. שלווה לא תמצא אצלי, הוא אמר, רק עצב ואכזבה. והחיוך המזויף שלי בכלל נועד למישהו אחר.

כשיצאתי מהמקלחת והושטתי את ידי לקחת את המגבת, הרגשתי לפתע כלוא. עצמתי את העיניים, וחשבתי, הלוואי שהייתי יכול לספור עד חמש והכל היה נעלם.

מיד אחר כך התעטפתי במגבת, ורצתי לחדר שלי כדי לכתוב את הקטע הזה.

הוא בטח לא יצא כמו שתכננתי, כי זה אף פעם לא יוצא אותו דבר. הוא בטח יצא הרבה פחות טוב, כי הדמיון תמיד עולה על המציאות.

אני בטוח שאמצא שלווה בעתיד. זה לא מה שמטריד אותי.

מטריד אותי ההווה. הבטחתי לעצמי שלווה, שאפשר לדמות ליונה לבנה, יפה, טהורה ופשוטה, וקיבלתי תקופת הסתגלות, שאפשר לדמות לאותיות שנוזלות ומותירות שובלים באדים.

ואיך היו הדימויים האלה? בטח אין לכם מושג. כי אלה דימויים של רגשות. ואצלי הרגשות האלה מתחברים בקצותיהם לרגשות אחרים, שלכם בכלל אין במערכת. הייתי משתף אתכם אם הייתי יכול, אבל איך אפשר אם כדי לתאר אותם אצטרך להשתמש בדימויים נוספים?

אני אמצא שלווה יום אחד. אבל מתי, לעזאזל, תקופת ההסתגלות הזאת תסתיים?

אני כותב ומוחק, כותב ומוחק. אולי עדיף היה אם לא הייתי מתחיל לכתוב, בכלל.

ואולי בעצם לא.

כשכותבים על אריחי הקרמיקה זה נמחק לבד.

זה כבר שבוע בערך מאז שסיימתי ללמוד. ומאז אני כותב וכותב ושום דבר לא מוצא חן בעיני. אני כל הזמן מנסה ליצור לעצמי סביבה סטרילית מרעשים והפרעות. מנסה לקרוא דברים מעוררי השראה לפני שאני כותב, ולא את מדורי הרכילות ב"וואלה!".

וזה מתמוסס לי בין הידיים. נדמה לי שזה בעיקר בגלל שאני קצת בהלם. עדיין לא עיכלתי את החופש הזה, שפתאום הגיע. שכל כך ייחלתי לו במשך כל כך הרבה זמן. במסיבת הסיום אפילו הייתי קצת עצוב, להיפרד מכל החברים. למרות שזה יותר שמח מאשר עצוב.

אני בחופש. לעולם לא אחזור לבית הספר. עברו עלי 12 שנים בארבעה בתי ספר שונים. בחלקם הייתי יותר, ובחלקם הייתי פחות. נדמה לי שרק מהמסגרת האחרונה נהניתי באמת, ואולי גם מהמסגרת הראשונה. בעצם לא. מה הבנתי אז, בכלל. הייתי ילד קטן ותמים שבולע את כל מה שמאכילים אותו בכפית.

השנה האחרונה והשנה שלפניה היו שנים לא קלות. עברתי בהן הרבה. אהבה ראשונה. הוצאה מהארון. מחלה קשה של קרוב משפחה. היו לי כמה בני זוג. אולי קצת יותר מדי, אבל אני לא מצטער על אף אחד. וגם הוטרדתי מינית. סתם מקרה פשוט וטיפשי שאין בחורה שלא חווה על בשרה כמעט כל יום, ואותי - זה ערער לגמרי.

לא יודע למה אני רוצה להיכנס לזה עכשיו. אבל זה פשוט בוער בי.

גם כשנדמה לי שזה עבר, שהתגברתי על זה וכבר אין לי חרדות טיפשיות. ברגעים הכי לא צפויים זה מתפרץ שוב.

חבר מהכיתה (לשעבר) עבר פה בסביבה, אז הוא כבר קפץ אלי הביתה. הכנתי פופקורן וראינו סרט. דווקא סרט נחמד. באמצע הסרט היד שלו נשלחה אלי, לצד השני של הספה. אולי סתם במקרה, אולי הוא סתם התמתח.

אני קפצתי. נדחקתי לפינת הספה. הוא גדול, יחסית לגילו. וחזק ממני. והיינו לבד בבית. ואני פחדתי.

בשלב מסוים של הסרט התכופפתי קדימה כדי להרים את בקבוק המים שהיה על השטיח. כשנשענתי שוב לאחור היד שלו הייתה שם.

וככה, מצונף בקצה הספה, נזהר לא להישען לאחור, ישבתי וראיתי איתו סרט. מציץ מדי פעם לכיוון הדלת, ואיכשהו הרגיעה אותי העובדה שאין מפתח בחור המנעול.

כשהוא הלך הרגשתי כמו אידיוט. על הפחדנות הזאת שלי, על כך שגם היום, יותר משלושה חודשים אחרי ההטרדה הטיפשית הזאת, אני עדיין מפחד. אני לא סומך על אנשים מבוגרים או גדולים שנמצאים איתי לבד. ולא משנה אם הם דודים שלי או חברים מהכיתה או שכן שנוסע לכיוון שאני צריך אז הוא לוקח אותי טרמפ או סתם גברים זרים.

אני מפחד שיאנסו אותי כל הזמן. אצלי בראש תמיד יש את התסריט הגרוע ביותר.

וזה לא בגלל שאני חושב שאני מושך, או משהו כזה. זה לא בגלל שאני מחשיב את עצמי יפה. אני לא מלא בעצמי, או לפחות כך אני מקווה.

זה בגלל שאני פחדן. ולא סומך על אף אחד.

אדם שנראה נחמד יכול לקפוץ עלי בהזדמנות הראשונה שיש לו, לקרוע לי את הבגדים ולהכניס לי מכות ולעשות בי כרצונו.

נמאס לי גם להרגיש רע על הרגשות האלה. כאילו, שבנוסף לחרדות אני צריך גם את הבושה הזאת על הראש.

למרות שלא קרה כלום בסוף, בעצם, באותו לילה, למרות זאת מותר לי להגיב ככה. מותר לי לפחד. זה הגיוני. וזה מובן.

זה לא אומר שלא צריך לעבוד על זה, אבל זה מובן.

זה מוזר שהכל קורה בבת אחת. והנה עוד שבוע וחצי אני בן 18. זה כל כך קרוב שזה כאילו כבר קרה.

ההתרגשות בעיצומה, כמובן. ויחד איתה גם קצת חוסר אונים. כי כל כך הרבה דברים שהבטחתי לעצמי שיקרו בגיל 18, כנראה לא הולכים לקרות. אני לא הולך לעשות משהו קיצוני. אני ממשיך להתקדם לאט לאט לעבר חופש ועצמאות.

אבל כן, במבט לאחור על השנים האחרונות, התקדמתי המון. אני מרגיש בוגר ואחראי. אני מרגיש מוכן לאהוב. ואני אוהב, בעצם. אני כל כך אוהב כל כך הרבה אנשים. ואני כל כך אוהב לאהוב.

בשנתיים האחרונות אמרתי כל כך הרבה פעמים שאני רוצה ללכת לישון ולקום בן 18. לקום אחרי שסיימתי תיכון.

כל כך רציתי לדלג על התקופה הקשה והמכבידה הזאת.

אבל היום אני יודע שבעד שום הון שבעולם לא הייתי מדלג על דקה מהשנתיים האחרונות. טוב, אולי אני מגזים, כי היו רגעים שהייתי מצנזר, אבל באופן כללי, אלה היו שנתיים קשות אך משמעותיות.

אני חייב להודות, ולא מעניין אותי שזה נשמע כמו נאום בר מצווה, לכל האנשים שליוו אותי במשך התקופה הזאת. לכל האנשים שאהבו אותי והאמינו בי וקיבלו אותי.

עם חלקכם אבד הקשר. עם חלק מכם אני ממשיך לדבר עד היום. חלק גדול מכם אני בכלל לא מכיר, למרות שאתם קצת מכירים אותי.

כתובת האימייל שלי היא: [email protected]. ונדמה לי שאני קצת יותר מוכן לקבל מכם אימיילים עכשיו. פעם קיבלתי כמות לא קטנה של אימיילים מדי שבוע, אבל ביקשתי מכם להפסיק.

ועכשיו אני פותח שוב את תיבת האימייל שלי. אני מת לשמוע מי אתם, מאיפה אתם באים, לאן אתם הולכים, מה החלומות שלכם ולמה אתם קוראים פה.

מקווה שזה לא נשמע כמו קריאה לתשומת לב. זה לא ככה. תשומת לב אני מקבל מכם המון, אבל אני פשוט לא יודע מי אתם.

השקיעה ההיא

שהייתה די עצובה

הסתתרה מאחורי עננים

ואני רק הבטתי בשמש שנהייתה

שחורה בגלל הענן הלבן והדשא גירד

ועל חולצתי טיפסו נמלים והחול היה  מלכלך -

כמו תמיד. וילדים קטנים מילאו את עצמם בו והוא מילא עצמו בהם

המציל הכריז שהוא עוזב את החוף ונא לצאת מהמים. הים מסוכן

היום הוא אמר, והגלים הנהנו בהסכמה. העננים אמרו

לילדים לילה טוב, השמש השוקעת נפרדה

מהעפיפונים וילדה אחת בוכה

ומכוסה בחול חיפשה

את אימא שלה.

ילד חרדי עם מקל עמוס בצמר גפן מתוק וורדרד כמעט נתקל בי אתמול, כשעשיתי את דרכי אל מתחם שבוע הספר בתחנת הרכבת הישנה בירושלים. עדר של משפחות עם ילדים קטנים ניסה לסחוף אותי הרחק משם, אבל אני התעקשתי והלכתי נגד הזרם, לעבר הכניסה.

ליד הכניסה עמדה אישה עם שולחן עמוס בספרי בישול כורדי. איש אחד שאל אותה שאלות והתעניין ולא קנה כלום, וכל שאר האנשים פשוט חלפו לידה.

שלט ענקי בכניסה הכריז "שבוע הספר העברי בסימן פיתוח הנגב והגליל", ואני חיפשתי סימנים בכל מקום, ולא מצאתי.

בתוך המתחם היו המון אנשים דתיים. היו גם כמה חילוניים ספורים, אבל הרוב היו דתיים. וזה לא שיש לי בעיה עם דתיים (לפחות לא עם רובם). חוץ מזה, למתבונן מהצד בטח נראיתי כמו אחד מהם, עם הכיפה לראשי.

הסתובבתי ליד הדוכנים, שומר מהם מרחק. שומר מרחק מכל האנשים. מרחוק אני מזהה בת דודה שלי ולא הולך להגיד לה שלום. היא מפטפטת עם חברה שלה בעליצות, השמלות הארוכות שלהן מתנופפות אחריהן ברוח הירושלמית הנעימה.

ופתאום אני מרגיש כל כך רע. פתאום אני שונא את הצורה שבה אני הולך. חושב לעצמי שמהצד אני נראה כמו אחד מהם. כמו אחד מאלפי האנשים האלה (זאת הסיבה שתמיד כשאני הולך במרכז העיר מישהו מנסה לגרור אותי להשלים מניין). אבל אני בעצם לא כמוהם. אני אחר, אני שונה, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שהם מייצגים, ואני גם מנוגד לחלק מהם.

וקשה לי להגדיר את התחושה הזאת. כי זאת לא צביעות. וזאת לא בושה. אולי אכזבה. אכזבה מעצמי וממה שאני משדר.

בדרך החוצה עברתי ליד שתי ילדות חרדיות שישבו על הרצפה וקראו באור הפנסים הגדולים את הספרים החדשים שקיבלו. בעיניהן ראיתי את השקיקה המוכרת הזאת, את המתח בין הרצון להתענג על העמוד שאתה קורא לבין הדחף לעבור לעמוד הבא. ואימא שלהן כנראה עדיין מחטטת בערימות הספרים, הרוח הירושלמית פורעת את שמלתה הארוכה, ולאפה עולה ריח של ספר חדש. ריח שבקרוב יתפזר בחדרה.

מוכר הצמר-גפן המתוק הורוד עבד במרץ. וזכרתי שפעם קראנו לזה שערות סבתא, ואיך זה היה מצחיק לאכול את זה ולדמיין שאנחנו אוכלים שערות. ולא סתם שערות, את השערות של סבתא.

כשהייתי קטן, ואימא שלי הייתה בהריון עם אחי הקטן, הלכנו, כל המשפחה, לשבוע הספר. פעם זה לא היה בתחנת הרכבת הישנה. יכול להיות שזה היה בגן הפעמון, אני לא ממש זוכר. בכל מקרה, אני כמו תמיד (כך סיפרו לי) החלטתי ללכת לחקור את הסביבה. כלומר, הלכתי לאיבוד. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ואימא שלי נורא התעצבנה. אחי הגדול, כשראה את זה, אמר לה שזה לא נורא, ושאפשר להפסיק לחפש אותי, כי בקרוב יהיה לה ילד חדש, במקומי.

אחרי שיצאתי ממתחם שבוע הספר התקשרתי לידידה שבאה לאסוף אותי עם הרכב, ויחד נסענו לראות הקרנת לילה של "צופן דה וינצ'י", בקולנוע בתלפיות. הסרט היה בסדר. לא גרם לי לבכות. לא גרם לי לצחוק. לא גרם לי לכלום. היה בסדר, היה נחמד, היה ממוצע. נדמה לי שזה הכי גרוע.

כדי לסיים את הלילה נסענו אליה הביתה, ושם שתינו קצת אלכוהול. לא שתיתי הרבה, רק איזו כוס מלאה בקוקטייל שהיה קצת דוחה, ושני שוטים של טקילה. נהיה לי קצת חם בפרצוף, אבל לא הייתי יותר מדי מסוחרר. הצלחתי ללכת בקו ישר (לימדו אותי פעם שככה אפשר לבדוק אם אתה שיכור או לא), ואני גם זוכר את כל מה שקרה (נדמה לי).

בכל מקרה, אמרתי כמה דברים מטומטמים. וגם סגרתי על האצבע שלי מגירה. וזה כאב. ודפקתי את הראש בקיר פעם אחת, אבל את זה אני גם עושה לפעמים כשאני לא שיכור.

הממ. בשלב מסוים הלכנו לישון. נרדמתי נורא מהר כי הייתי עייף.

בבוקר קמתי עם בחילה.

בצהריים לקחתי מהבית שלה אוטובוס למרכז העיר. הדרך הייתה נעימה ונחמדה. בספסל משמאלי התיישבה מישהי בגילי, דתייה, שמדי פעם הסתכלה לעברי. והייתה שם איזו חיילת עם מבט עייף בעיניים. וגם אחת עם גופייה בורוד מזעזע ומבט פולשני וחוקרני בעיניים. ובדרך חשבתי לעצמי כמה העיר הזאת יפה, ואיך אני צריך לבקר פה בירושלים בכל מיני מקומות לפני שאני נוסע לראות מקומות יפים בפראג.

וכמו תמיד התלהבתי כשהאוטובוס עבר ליד בית הנשיא. ובאוזניות שמעתי אביתר בנאי וחייכתי חיוך מאושר. כי למרות הבחילה היה לי לילה נחמד.

כשהאוטובוס נכנס לרחוב קרן היסוד הייתי באמצע לשמוע את השיר "המון אנשים". ובדיוק כשאביתר שר "רק לך אף אחת לא דומה", שמעתי "בום!" חזק, ומישהי באוטובוס צרחה.

הסתכלתי מחלון האוטובוס השמאלי וראיתי גבר, באיזור גיל 35, קצת מלא, שוכב בלי לזוז על הכביש ליד שפת המדרכה. מכונית עצרה כמה מטרים לידו בחריקת בלמים, והנהג יצא מהרכב מבוהל. כמה שניות לאחר מכן מכונית נוספת נעצרה ממש קרוב אליו, בחריקת בלמים גם כן. נדמה לי שהוא פגעה בו גם.

האיש לא זז. עובר אורח נגע בכתפו ולא נענה. תוך שניות נאספו סביבו כעשרה אנשים. מישהו חייג 101. החיילת באוטובוס בכתה.

הדתייה מהאוטובוס ראתה את הכל. זאתי עם הגופייה התחילה לחקור אותה: והוא עבר באור אדום? הוא ממש התנגש בו? והוא מת, נכון?

זאתי הדתייה אמרה שהוא לא מת. זאת עם הורוד אומרת לה שהוא כן, הרי הוא לא זז. הדתייה אומרת, בקולה נימה של שכנוע עצמי, שהוא לא מת, למה שהוא ימות.

זאת הייתה מכה שמתים ממנה, הגופייה אומרת בפסקנות, ושמעת איזה בום? והדתייה מסובבת את ראשה ממנה אל החלון. בינתיים האוטובוס המשיך לנסוע. קרן היסוד מאחורינו, גן העצמאות חולף על פנינו במהרה.

החיילת ממשיכה לבכות. מבטה מופנה אל החלון והיד שלה מכסה את עיניה. זאתי עם הורוד מוצאת לה בת שיחה אחרת, ואומרת לה שדבר כזה רואים רק בסרטים, ואיזה מגניב שהיא ראתה את זה קורה, באמת. בקולה נימה של התרגשות, ואני מסתכל עליה נדהם.

הדתייה קולטת את מבטי ומחייכת אלי, כמו אומרת לי שגם היא נדהמת מההתרגשות של האישה הזאת, שתאונת דרכים מלהיבה אותה כל כך. אני מחייך אליה חזרה. ומיד אחרי זה מזדהה שוב עם החיילת הבוכה, שכבר קצת נרגעה.

שתי נשים חרדיות שיושבות בספסל לפניי אומרות שרק תפילה יכולה לעזור בדברים האלה. ואני חושב לעצמי על כל האנשים שהתפללו ומתו. ועל אבא שלי שאין יום שהוא לא הניח תפילין ובכל זאת תפסה אותו אז המחלה. ונסתרות דרכי האל, אני יודע, אז איך הן יכולות להגיד שתפילה תעזור.

אני יורד מהאוטובוס במרכז העיר, ברחוב יפו, ובמקרה באותה תחנה יורדת גם הדתייה. במעבר החצייה עוברת מישהי באור אדום. אני אומר לדתייה שמה שבטוח, אין מצב שאני אעבור עכשיו באור אדום. היא צוחקת ואומרת שגם היא חשבה על זה בדיוק. האור מתחלף לירוק ושנינו חוצים. אני פונה ימינה והיא נכנסת לחנות בגדים.

אמבולנס עובר ברחוב במהירות, צופר למכוניות. מכונית אחת עולה על המדרכה.

מאז, המראה של גופו השרוע על הכביש פשוט לא נותן לי מנוחה. ואיך הוא שכב שם, חסר חיים וחסר ערך באמצע הכביש. הופך ברגע אחד מאדם חי למחזה מלהיב ומוקד לסקרנות ההמונים. למוצג חסר חיים.

ואיזה רגע דפוק למות בו. ככה בלי סיבה. וזה לא משנה למה הוא מת. אם עבר באור אדום או אם הנהג איבד שליטה על ההגה. הוא פשוט מת. בבום. ברגע. כמו מה שהיה ברכבת ההיא בבית יהושע. פשוט סתם, פתאום, למות.

והנהג. איזה מסכן הנהג. ומילא שירקב בכלא. אם זאת רשלנות שלו – אז מגיע לו. אבל אני לא יכול לתאר לעצמי איך זה לחיות עם התחושה שהרגת מישהו. שביום בהיר אחד, שבטח נראה כמו כל הימים, בו הוא בטח שתה את אותו הקפה בבוקר ונישק את מצחה של אותה האישה, איך בבוקר אחד הוא הפך מאדם לרוצח.

מעניין מי צרחה באוטובוס. זאת לא הייתה אחת מהנשים החרדיות, כי הן ישבו בספסל לפניי וראיתי אותן כל הזמן. מעניין אם זאת הייתה החיילת. ואולי הדתייה, שראתה הכל גם כן.

ואולי זאת הייתה ההיא עם הגופייה הוורודה. אולי היא צרחה מהתרגשות.