הולך בדיזינגוף בתוך החום הזה שפשוט לא נגמר. והלחות נדבקת לי לעור והתיק נדבק לי לגב והחולצה נדבקת לי לבית השחי וחם לי. וחם לי וחם לי וחם לי. וזאת בעצם המחשבה היחידה שעוברת לי בראש – חם לי. כאילו הלחות גם מדביקה את המוח לגולגולות וכך מונעת ממני לחשוב בצורה ראויה.

כשעוברים ליד חנויות ממוזגות, המזגן נושב עלינו מבפנים ומקרר אותנו, רק לרגע אחד. ואני נושם את המזגן וכבר מתכונן לצעד הבא, שיהיה נטול מזגן וחם ולח.

אני הולך בדיזינגוף, מוקף בתל אביבים מכל צדדיי וקצת משועשע.

מצד אחד יש בהם משהו שיכול לשמש כמודל שלילי. אתה אומר לעצמך שאתה לא רוצה להיות תל אביבי טיפוסי כמוהם. שאתה לא רוצה להגיע לרמה הזאת. להתרגל לחום הזה. לקנות סושי לארוחת צהריים.

מצד שני יש בהם משהו שובה, שגורם לך לרצות להיות חלק מכל העסק הקטן-גדול הזה. לטייל ברגל על השבילים שנועדו לרוכבי אופניים עם כלב בגודל קטן עד בינוני קשור ברצועה, לבוש בגופייה קצרה מדי ומשקפי שמש גדולים מדי ולא למחות את הזיעה מהפנים בגלל שאתה כבר רגיל.

אבל אני לא תל אביבי. וכשהתחלתי להזיע בעפעפיים הבנתי שהמצב חמור. בעצם, באותו רגע לא הבנתי את זה. כל מה שהבנתי זה שחם לי. וחם לי. וחם לי.

וגם כשכבר הגענו למזגן בדיזינגוף סנטר, יצאנו משם כמעט מיד והלכנו לשבת בגן מאיר. שם דווקא היה נחמד. רוח נעימה והרבה כלבים שהבעלים שלהם הכניסו אותם לחלק המיועד לבני אדם.

ככה זה בתל אביב. כלבים תמיד יהיו איפה שהם לא אמורים להיות. הם יכולים להופיע פתאום מתחת לשולחן בחנות הגלידה שבה עצרת כדי להירגע קצת מכל החום הנוראי הזה. אתה תפגוש אותם בחלק המגודר של גן מאיר המיועד לבני אדם. כלב קטן עם תספורת מגוחכת ירוץ ממש קרוב לראש שלך כשתשכב על הדשא, בפיו מזיל הריר איזו חתיכת מקל שבעליו הנלהבים העיפו לכיוונך. ואתה עלול לדרוס אותם באופניים שלך כשאתה נוסע בשביל המיועד לאופניים אבל בפועל מכיל גם בני אדם וכלבים. בעיקר כלבים.

נדמה שבשינקין אפילו חם יותר. וזה בעצם מתאים לאימרה שתמיד אומרים לבכיינים כמוני שמתלוננים על החום – "בגיהינום חם יותר".

אז כן. בשינקין חם יותר. ושמתי לב שהשוויתי את שינקין לגיהינום. תסלחו לי על כך. בעצם, גם אם לא, אני אחיה עם זה.

עם החום, בכל מקרה, אני לא יכול לחיות.

בגינת שינקין ישבו כמה זקנים ושיחקו דומינו. אותי זה הצחיק. וכשישבנו שם על הדשא רחשו סביבי וסביב זיעתי זבובים. הרגשתי כמו חיה מארצות הקור שנזרקה באכזריות לספארי ברמת גן.

כשבראש שלך רק מחשבות כגון "חם לי", ומדי פעם מבצבצות גם מחשבות כמו "ממש חם לי", ובשנקין גם "ממש ממש חם לי", בכל מקרה, כשאלה המחשבות היחידות שיש לך בראש, סביר להניח שלא תוכל לקיים שיחה מפרה עם אדם אחר, שחסין לחום בגלל שהוא נולד ישירות אל תוך הגיהינום עלי אדמות הזה.

אז הוא ידבר. ואתה תקשיב ותהנהן ותסכים לפעמים אבל בדרך כלל רק תחשוב "חם לי". וכשמישהו באוטובוס יקשיב לשיחה שלכם ויתערב ויתחיל לדבר עם זה שמדבר איתך, אתה תסתכל עליהם משועשע ותחשוב שחם לך. וכשהאיש הזה ירד מהאוטובוס ולפני זה יעקוץ אותך ואת השתיקות וההנהונים שלך ויגיד לך שאתה ה"yes man" של בן השיחה שלך, אפילו לא יהיה לך כוח להתעצבן או להכחיש, ואתה תשתמש בביטוי הזה לכל אורך היום כדי להבהיר למה אתה לא אומר איזה משהו חכם, כי להגיד "חם לי" כבר נמאס לך. ואולי הוא גם לא יבין למה החום כל כך מפריע לך, הרי הוא נולד אל תוך הגיהינום הזה.

אז אתה היס מן שלו ואתם הולכים בתל אביב וחם לך ורק רוח של מזגנים שבוקעת מחנויות מעצבים מחורטטים משיבה לך את רוחך. ואתה תוהה מה הוא חושב. אם עצוב לו על שעות אחר הצהריים היקרות שהוא מבזבז עליך. ואולי דווקא נחמד לו שיש לו יס מן כזה שמהנהן כל הזמן ולא מתווכח ומקשה.

כשאתה מחבק אותו לשלום אתה מרגיש שהוא מזיע גם כן אבל פתאום לא ממש אכפת לך שנורא נורא חם. ולא ממש אכפת לך שבשנקין חם יותר. וחם לך אפילו יותר כשאתה מחבק אותו, אבל אתה בחיים לא תגיד לו את זה.

אז נפרדנו והלכתי את שינקין ברגל עד שהגעתי לתחנה של קו 5. וחיכיתי בתחנה והיה לי חם והגיעה מונית שירות ועלו שני אנשים וכבר לא היה מקום. אז חיכיתי עוד ואז הגיע אוטובוס, ועליתי עליו ולא היה נהג אלא נהגת. וזה עשה לי טוב. והיא בטח בגיל של אימא שלי, והיה לה לק על הציפורניים כמו אימא שלי ומבט רציני בעיניים כמו אימא שלי ושיער צבוע לבלונד, לא כמו אימא שלי. והיא הביאה לי עודף, אצבעותיה המעוטרות לוחצות בעדינות על המתקן המיועד לכך והיא מוציאה לי את הסכום המדויק ונוהגת במקביל, כי נשים יודעות לעשות כמה דברים בו זמנית.

ואני מתיישב מאחורה ומסתכל על המראה שמעל הנהגת ורואה אותה מפטפטת אם איש זקן אחד שבטח גם הוא משחק דומינו לפעמים באיזו גינה בתל אביב. וזה נחמד לי ואני מרגיש שאני באוטובוס של אימא. לא שלאימא שלי יש אוטובוס.

כבר לא חם לי ואני מסתכל החוצה ורואה את תל אביב מבעד לחלון האוטובוס. אני בתוך גוש מתכת עם מזגן ונהגת ומישהו שיושב לידי במושב האחורי ומסתכל עלי אבל אולי אני סתם מדמיין. והאוטובוס הוא כמו צוללת, כמו בועה בתוך החום הסמיך של תל אביב. והדגים המגוחכים שוחים בתוכו בקלילות. וגם הכלבים שלהם.

ובגלל שכבר לא חם לי המוח שלי חוזר לתפקד. ואני מתחיל לכתוב. לא על דף, אלא בראש. אני כותב ונהנה ותוך רגע כבר שוכח מה כתבתי. חלק מהדברים אני משחזר עכשיו אבל לא בגלל שאני מתאמץ. וזה גם יוצא אחרת לגמרי. זה אף פעם לא יוצא אותו דבר.

איש אחד מנגן בכינור ליד דיזינגוף סנטר, ידיו זזות בקלילות בתוך הלחות (שבטח הורסת לו את הכינור, אני חושב) ואנשים עוברים לידו ומסתכלים ולא מתייחסים. והנה אחת שמנמנה זורקת לו כמה מטבעות אל תוך תיבת הכינור והוא מהנהן, פרצופו שומר על המבט החמור המתחייב מעצם הנגינה על כינור.

והאוטובוס שלי עוצר בתחנה בצד השני של הכביש ולרגע אני מתפתה לרוץ לעבר הדלת, לצאת מהאוטובוס, לחצות את הכביש, ולשבת לשמוע אותו מנגן. ואני ממשיך לשבת באוטובוס ולא מבין למה. הרי אני לא ממהר לשום מקום. אין שום סיבה למהר. יבוא אוטובוס אחר.

אבל לפעמים כשלא ממהרים לשום מקום דווקא אז ממהרים הכי הרבה, אחרת פשוט מתנהגים בחוסר אחריות. אולי יש לנו מין מנגנון כזה. זה דווקא הגיוני.

הנהגת לוחצת באצבע עם ציפורן ארוכה על הכפתור שסוגר את הדלתות והאוטובוס ממשיך לנסוע. אני מסתכל מהחלון ורואה ברחוב אישה זקנה עם לבוש חרדי, נעלי קרוקס וסיגריה ביד המתנפלת על העוברים ושבים ביד מושטת. היד עם הסיגריה. והניגודים האלה משעשעים ומחרידים גם יחד. וזה כל כך תל אביבי, וגם כל כך לא.

כשהגעתי לירושלים וחיכיתי בתחנת האוטובוס, נשבה רוח קרירה ונעימה ולא היה שמץ של לחות באוויר. ואני חייכתי ושלחתי לו הודעה שבירושלים קריר ונעים.

הוא לא ענה לי להודעה. אולי כי לא היה לו מה. אולי כי היה לו מספיק ממני לאותו יום. ואולי בגלל שהוא אוהב את תל אביב.

הלילה רמי ורונן, זוג ההומואים מ"רצים לדירה 2", היו בבית הפתוח.

כמובן שאני לא פספסתי הזדמנות כזאת ונסעתי גם אני לבית הפתוח, כאשר התוכנית הייתה שלאחר מכן אני אלך לישון אצל ידידה.

לאמא רק אמרתי שאני נוסע לעיר לפגוש ידידה ואחר כך אישן אצלה, והיא חייכה ואמרה "זה יכול להיות סיפור כיסוי מצוין," ואז הוסיפה, "אנחנו צריכים לקבוע השבוע, לשבת על כוס קפה, לדבר על החיים."

ואני אמרתי, "בכיף," והוספתי, "אבל לדבר ולא להטיף," והיא כבר פחות חייכה אבל התאפקה.

אז נסעתי. והגעתי לבית הפתוח. אך לא כל כך בקלות... כשעליתי מכיכר ציון ראיתי במדרחוב חברים מבית הספר הקודם, ומיד מיהרתי במעלה המדרחוב, ירדתי את קינג ג'ורג', חזרתי לרחוב יפו, ומשם חזרתי למדרחוב... אני מקווה שהם לא ראו אותי, ושאם הם ראו אותי, שלא הבינו שהתחמקתי מהם.

בכל מקרה, היו די הרבה אנשים (יחסית למפגשים במוצאי שבת) בבית הפתוח, בערך 25 איש, וכולם חיכו לרמי ורונן שדפקו איחור אופנתי של איזה רבע שעה.

הם הגיעו, חייכנים אם כי פחות היפראקטיביים מאשר בטלוויזיה (מעניין למה...), ודיברו קצת, ואנשים קצת שאלו שאלות, אבל היו הרבה יותר מדי שתיקות מביכות.

היה שלב שבו רמי דיבר והסתכל עלי במשך כל הזמן הזה, ולמרות שהם בסך הכל אנשים רגילים ונחמדים, הם היו בטלוויזיה, וזה די הזוי שפתאום הם יושבים מולי ומדברים אלי...

בכל מקרה, באיזשהו שלב הרגליים התחילו לשדר אותות מצוקה (ישבתי ישיבה מזרחית על הרצפה), והעיניים התחילו להיעצם, והשתיקות נהיו תכופות יותר ויותר (נו, למה אף אחד לא שואל שאלות?!), ואז רמי ורונן הציעו "שנסכם?" ותוך כמה דקות הכל נגמר.

ואז ידידה שלי חיבקה את רמי ואז את רונן. ואמרתי לעצמי "גם אני רוצה!" והלכתי אליהם ואמרתי להם שגם אני רוצה להיות מעריצה נלהבת (רמי: "תהיי, תהיי"), והם חייכו, ואני חיבקתי את שניהם ביחד בלי אזהרה מוקדמת, מסכל ניסיון של רונן לתת לי נשיקה בלחי, שהגיעה בסופו של דבר לאזור האוזן, והייתה די רטובה (גררר).

הם די חמודים, אלה, וגם הם היו די מעניינים, אם כי לא היה מעניין בצורה מטורפת. הם בסך הכל שני אנשים נחמדים ומצחיקים. אין להם איזה מסר ייחודי.

ורציתי גם להגיד להם משהו. רציתי להגיד להם על השינוי שחל באחים שלי כשהם ראו אותם בטלוויזיה. שהאחים שלי, ההומופובים, כל כך התלהבו מהם ורצו שהם יזכו. רציתי אבל לא אמרתי להם. וזה לא שלא היו הזדמנויות. פשוט... לא יודע. לא ידעתי איך להתחיל לספר להם. איך להגיד להם תודה על העזרה הזאת, שנראית די קטנה אבל היא בעצם לא. כי הם כל כך תרמו להגברת הפתיחות והקבלה בציבור בכלל ואצלי בבית בפרט, ועל זה אני חייב להם את תודתי.

אז קצת התבאסתי מזה שלא הודיתי להם. ובגלל שהסתיים די מוקדם גם החלטתי לחזור הביתה ולא להישאר לישון אצל הידידה. וזה היה קצת מסריח מצידי כי אמרתי לה שאני אישן אצלה, ורצינו לשבת בבית קפה אבל הייתי חייב להספיק את האוטובוס.

ובאוטובוס הביתה היה ברדיו את השיר "גשם" של אלי לוזון, שיש לו את אחד הלחנים המדהימים ביותר שיש. והשיר הזה בדיוק הסתדר לי בראש, התיישב כמו חתיכת פאזל חסרה, והייתה לי נסיעה נעימה הביתה, מלאה במחשבות, וגם בהחלטה אחת חשובה. החלטה שהייתי צריך לקבל כבר לפני כמה שבועות.

אם אתם לא רוצים אז לא צריך.

באמת. ואני לא ציני ולא כועס. אם אתם לא מעוניינים להשקיע בזה, אז אל תשקיעו.

אני אסתדר בלי הפסיכולוגית. הפסיכולוגית תסתדר בלעדי. בטח שהיא תסתדר. ומה אכפת לי אם לא. אני הלקוח שלה, לא יותר, וזה לא צריך להיות לי אכפת. מה אכפת לי ממנה.

באמת שלא צריך.

לא היה מזיק לי להמשיך, אבל אתם פשוט לא מעוניינים. ומה אתה רוצה, אבא? שאתחנן? שאגיד לך שאני זקוק לזה נואשות? אני לא. אז פשוט נפסיק עם זה ודי. פשוט נפסיק.

אני אסתדר גם בלעדיה. אני אסתדר כמו שהסתדרתי לפניה וכמו שאסתדר אחריה. אני אפול על הרגליים, גם אם יהיה קשה בדרך.

בסוף אני מסתדר. אז באמת שלא צריך. ואני לא כועס ואני לא נעלב.

לא צריך.

אני מתקרב אל החברים מבית הספר ומתרחק מכם. לא כי אני אוהב אתכם פחות. לא כי פחות נחמד לי איתכם. פשוט ככה מתאים לי עכשיו. זה המקום שאליו החיים מגלגלים אותי כרגע.

ונחמד לי עם החברים מבית הספר גם אם קשה לפעמים להסתיר ולשקר ולמחוק הודעות בפלאפון. נחמד לי.

כבר שבועיים, ואפילו יותר, שפשוט לא מתחשק לי ללכת לבית הפתוח. אני יכול. זאת לא בעיה לקחת אוטובוס למרכז העיר. אבל פשוט לא מתחשק לי. לא בא לי. טוב לי בלי זה. אני לא צריך את זה ואולי גם לא רוצה את זה.

הפסיכולוגית שאלה אותי אם אני לא צריך את זה בגלל שעכשיו יש לי אותה. ואמרתי לה שאני אחשוב על זה ונדמה לי שזה לא קשור.

נראה לי שאני פשוט כבר מסתדר בלי זה, ויותר נוח להיות רק עם חברים מהכיתה ולא להתרוצץ בין שני עולמות כל הזמן. הרבה יותר נוח להדחיק קצת את העולם השני שלי, עד לשלב שבו אני אוכל לחיות אותו במלואו.

וזה לא לחזור אחורה מבחינתי, זה פשוט עניין של נוחות. ואני לא מנתק קשרים, אני פשוט משנה קצת את המינונים. עושה לעצמי את החיים קצת יותר קלים.

נמאס לי להתרוצץ.

הבלוג שלי נעלם מרשימת הבלוגים הפעילים ובמקום מסוים זה פשוט עשה לי טוב.

לא עדכנתי בזמן האחרון גם בגלל בעיות אינטרנט אבל לא רק. כתבתי כמה פוסטים ופשוט לא רציתי להעלות אותם.

לא התחשק לי.

ישנו שלושה על מיטה אחת והוא, הבלונדיני, הניח עלי את היד. והיד שלו הייתה חמה והזרוע השרירית שלו נשענה עלי במלוא כובדה.

והוא סובב את הראש תוך כדי שינה, והראש שלו פנה לכיווני והשיער הבלונדיני שלו נצנץ באור השמש ששקעה מבעד לחלון. והיד שלו זזה ונחה לי על הרגל. והוא הזיז אותה, לאט לאט, אצבע אחרי אצבע, על הירך שלי. ספק מתוך שינה ספק מכוון.

והוא נגע עוד הרבה, חלש, מרפרף, בצורה הכי לא מחשידה שהוא יכול. כאילו זז תוך כדי שינה. כאילו נשען בלי לשים לב. ואולי לא כאילו.

ואני עוד שנייה מתפוצץ. מתחמם. מת לגעת. לנשק. להרגיש. לחבק. לראות את הכל מקרוב.

קם. נכנס לשירותים. שוטף את הפנים ומסתכל לעצמי בעיניים, שנראה שרק עכשיו התעוררו. ואני אוהב את מה שאני רואה. ובעצם לא הייתי משנה בי כלום.

ומנסה לגרש מהראש מחשבות כמו "מה הייתי עושה לו אם רק הייתי מעז..." או "אולי גם הוא כזה..." כי שקט. כי לא עכשיו. כי אני עם חברים. כי מה זה השטויות האלה. כי יש לי מישהו. כי איפה אני ואיפה הוא.

ומה הייתי עושה לו.

אני מרגיש כאילו אני מתחיל לנשום אחרי כמה ימים שבהם סתמתי את כל דרכי הנשימה.

אני כותב. אני משחרר. אני משתחרר.

וזה טוב. ואולי זה לא כל כך טוב להיעלם מפה. כי גם אם זה נראה כאילו אני לא צריך, אולי בעצם אני זקוק נואשות.

הראש שלי מסתחרר.

תקראו את "פרפרים בגשם" של מירה מגן. כדאי לכם.

ורוצו לראות "הארי פוטר 4", זה סרט די מגניב (גרר, הבריטים האלה).

שוב מישהו חיטט לי בחדר וזה כל כך מרגיז.

ושוב חזרתי הביתה ואמא שלי צעקה והשתוללה. והקטע הכי מעצבן הוא שאין לה שום דבר נגדי כרגע. כי באמת הייתי ממש בסדר בזמן האחרון. ואפילו יותר מבסדר. עזרתי וניקיתי וסידרתי גם בלי שביקשה. ועשיתי הכל בכיף, כי גם אני גר פה וזאת גם אחריות שלי.

אבל כשמישהו מעצבן אותה כולם חוטפים. והיא אומרת משפטים נוראיים כמו "נמאס לי מהחיים האלה" או "אני לא רוצה לחיות איתכם יותר".

ואני מבין אותה. מבין את התסכול שלה והכעס שלה והשנאה שלה לחיים.

ואם רק היה לי איך לעזור. אבל לא נראה לי שיש. כי היא בחרה בדרך חיים מסוימת ועכשיו היא משלמת את המחיר. המקסימום שאני יכול לעשות זה ללמוד מהטעות שלה ולעשות עם החיים שלי מה שאני רוצה באמת, ולא מה שמצפים ממני, ולא מה שנוח.

אז כנראה שסיימתי עם הפסיכולוגית.

וזה בסדר. באמת בסדר. קצת מעצבן. קצת אכזרי מצידם, כי אם הם לא מעוניינים להשקיע בזה אז לא הייתי צריך להתחיל את הטיפול בכלל, אבל זה הכסף שלהם, וכמו שכבר אמרתי, אני אסתדר גם בלי זה ואני לא כועס ולא מתוסכל.

דיברתי עם חברים על איך שאני רוצה שהשנה הזאת תיגמר כבר. וכמה מהם הסתכלו עלי במבטים תמהים ולא הבינו, כי הם כל כך רוצים שהשנה הזאת תימשך לנצח.

וזה לא בגלל שהם סובלים מסינדרום פיטר פן או משהו בסגנון. הם פשוט רוצים לנצל כל רגע מהשנה הזאת, מהתקופה הזאת, שלא תחזור לעולם כשהם יסיימו לימודים ויתגייסו לצבא.

והשיחה הזאת פשוט שינתה אצלי משהו. הרגיעה אותי. כי אני כל כך לחוץ כבר שסוף השנה יגיע ולא מצליח להתרכז בכאן ועכשיו. לא מצליח לנצל את הזמן, וגם לא מצליח ליהנות ממנו.

אני פשוט צריך להסתכל על הכל אחרת. להסתכל על השנה הזאת כעל נתח מהחיים שייעלם גם אם לא אנצל אותו. וכל כך שווה לנצל אותו וליהנות ממנו, ולא לחכות כל הזמן להנאות שיגיעו כשהשנה הזאת תיגמר. לא לייחל כל הזמן לחופש הזה, לעצמאות הזאת.

זה קשה. זה כל כך קשה. כי העתיד נראה ורוד וההווה נראה קצת אפור, אבל בעצם הכל תלוי בנקודת המבט. ופשוט חבל שהשנה הזאת תתבזבז על ציפייה לשנה הבאה, כי התקופה הזאת לא תחזור לעולם.

אני צריך לנצל אותה וליהנות ממנה ולהפסיק לפנטז.

אני צריך להתחיל לחיות בהווה.

ואני חושב שדווקא זה מה שיעזור לי לחזור למסלול הלימודים. לחזור ללמוד ברצינות כמו פעם. כי לא תהיה לי הזדמנות אחרת. וגם אם תהיה, היא לא תהיה טובה כמו זאת.

אני צריך לנצל אותה. לסחוט אותה עד הסוף.

אומרים שהכי מסוכן ללכת לישון, כי המון אנשים מתים בשנתם.

אני אקח את הסיכון.

שיהיה לכם לילה טוב,

ושבוע נהדר.