"ולכן כדאי שתירשם לעתודה," אמא תגיד, מתעלמת מהמבטים הנזעמים שלי. היא הרי יודעת שאני שונא שהיא מדברת איתי על הצבא.
היא תאכל קצת מהסלט, תחייך למלצרית שתעבור ליד השולחן ותבקש עוד מים.
אני אסתכל עמוק בתוך הצלחת שלי, חוקר את הקיש-בטטה שריטשתי במו מזלגי. ובלי להרים את המבט אני אשאל אותה,
"למה אנחנו אף פעם לא מדברים על זה?"
"על מה?" מבטה ישאל. "את יודעת על מה," המבט שלי ישיב.
"אני לא חושבת שיש על מה לדבר."
ותוסיף, "אתה יודע מה אני חושבת."
"ואת יודעת מה אני חושב?" אני אשאל, "את יודעת מה אני מרגיש?"
"אני יודעת מה אתה חושב."
"ומרגיש?" אני אתרגז.
היא תהסס. וכשהיא תראה את המבט העקשן, היא תאמר, "אני חושבת שאתה מושפע מדי. תמים מדי. שאתה פזיז מדי. שלא חשבת על הכל לעומק. זה מה שאני חושבת.
"ואני לא מזלזלת!" היא תמהר להוסיף, "אבל כן, אני יותר גדולה ממך, ויש לי יותר ניסיון חיים.
"אתה צריך להיזהר שלא לעשות דברים שאחר כך תתחרט עליהם. אתה צריך להמשיך עם החיים הרגילים שלך ולא לתת לדברים כאלה להסיח את דעתך. עכשיו לא הזמן להחליט. עכשיו הזמן ללמוד ולהתפתח ולעשות את כל המאמצים כדי לקבל תפקיד טוב בצבא. וכן, למרות שזה מפריע לך שאני מתערבת, אני אמשיך לדבר איתך על הצבא, כי זה שלב חשוב בחיים, ואני לא רוצה שתעשה טעויות."
ואני אענה, "גם אם אני תמים, נמאס לי שמגוננים עלי בניגוד לרצוני. אני בן שבע עשרה וחצי, לעזאזל, עוד מעט בוגר בעיני החוק, אפילו אם לא בעיניך. וכן, יכול להיות שממרומי הגיל שלך רואים דברים שכמעט-בגירים לא יכולים לראות, אבל בעצם גם כל ה'מבוגרים' לא תמימי דעים בכל מיני עניינים. למה? כי כולם שונים. ואולי הבדלי הגישות בינינו לא נובעים רק בגלל פער הגילאים (שמקנה לך, מן הסתם, יתרון), אלא גם בגלל שאנחנו אנשים שונים.
"אני גם לא מסכים איתך שלא חשבתי על זה מספיק לעומק. שלא הקדשתי לזה מספיק מחשבה. שהרשתי לעצמי להיות מושפע יותר מדי. זה פשוט לא נכון. אני תמיד מטיל ספק, תמיד חוקר, תמיד חושב על הכל פעמיים. זה שלא התייעצתי איתך," אני סונט, "לא אומר שלא חשבתי על זה בכלל.
"לא לעשות דברים שלא אתחרט עליהם? את מעולם לא טעית? בטוח שכן. ומי אמר שזה רע? נכון. אולי אני טועה. אולי כל התפיסה שלי מעוותת. אבל אני צריך לחקור אותה. ואם זאת טעות, אני חייב לטעות. אחרת אני לעולם לא אהיה שלם.
"אני מסכים דווקא עם הסוף. אני צריך לרכז את המאמצים שלי בלימודים ובעוד דברים חשובים. אבל אני לא יכול פשוט לשכוח מהכל ולהתרכז רק במטרה. אני לא יכול לכבות כל מיני חלקים בי, כדי שיהיה יותר נוח ויותר קל.
"אני צריך גם להתמודד. וההתעלמות שלך מפריעה לי להתמודדות. היא מכבידה עלי. אני מפתח כל מיני ספקולציות, מפחד להעלות את הנושא, וכל הזמן תוהה למה לעזאזל את לא מעלה אותו בעצמך. כי את מזלזלת בי? כי את לא מאמינה שאת יכולה לקיים איתי דיון מפרה? כי יותר נוח לך להתעלם? למה?!"
"גם אתה לא בדיוק יוזם שיחות," היא תטיח את הכדור בחזרה במגרש שלי, "נמאס לי שכל האחריות עלי. שבהכל מאשימים אותי. שאני צריכה לדאוג לרצות את כולם כל הזמן ואף אחד לא טורח לרצות אותי. נמאס לי שאתם מוצצים לי את החיים. את הנשמה. פשוט נמאס."
היא תשתתק כשהמלצרית תתקרב עם קנקן מים עמוס בפלחי לימון, וכשהמלצרית תיעלם היא תשאל, "יש לך חבר?"
"לא," אני אענה. ואחרי שתיקה של כמה דקות אפתיע את עצמי ואוסיף, "היה ראוי אם גם היית שואלת אותי אם אני רוצה חבר."
היא תביט בי בתוכחה על החוצפה. וכשהיא זוכרת שסיכמנו בלי הטפות, היא תשאל, "אתה רוצה חבר?"
"כן."
שוב שתיקה.
"אני לא ארשה שתשכב עם בנים," היא תאמר, "לעולם לא תקבל ממני אישור."
"למה?"
"אתה צעיר מדי," היא חצי משקרת. לא אומרת את כל האמת, "גם עם בת לא הייתי רוצה שתשכב עכשיו."
"בן דוד שלי היה גדול ממני רק בשנה וחצי כשהוא התחתן."
"באמת ההורים שלו התנגדו בהתחלה."
"בהתחלה?" אני אשאל. ואוסיף, מתוסכל, "זה לא אותו דבר. כי אצלי לא משנה כמה זמן יעבור, את תמיד תתנגדי לזה. הרי אין גיל שבו מקובל להתחיל לשכב עם בנים. ובכלל, אין לי שום אפשרות לנישואים שימצאו חן בעיניכם. בעיניך. אז אל תגידי לי שזה הגיל."
"ברור שזה לא רק הגיל," היא לא תתרגש, "יש בעיה גם מעבר לזה, אבל אני לא רוצה להתעסק בה כרגע."
"למה?" אני אשאל, "מפחדת לחשוף את הפרצוף האמיתי שלך?" ומיד אתחרט, כי על איזה פרצוף אמיתי אני מדבר. כאילו שהיא שקרנית ומזויפת. אולי היא בסך הכל לא מעוניינת להדאיג אותי יותר, להטריד אותי יותר ולעצבן אותי יותר.
"אל תדבר אלי ככה," היא תגיד, ועל הפנים שלה יהיה אפשר לראות שהיא כועסת. ויותר מזה, גם פגועה.
"באותו ערב אמרת לי כמה דברים... דברים שלא יוצאים לי מהראש," אני אגיד, ואפרט – סוטה, חולה, נכה, נשא איידס ואנס לעתיד, וכד'.
היא תכחיש. בטח שתכחיש. כי מה פתאום. כי היא לא אמרה דברים כאלה. ואני אקנא בה, כי זה בטח נורא כיף כשהזיכרון סלקטיבי, ואפשר לזכור רק את מה שנוח.
אבל אני אתעקש. אגיד שאני בטוח. שאני זוכר. שדברים כאלה אני לא יכול להמציא.
והיא, תוך שהיא מזכירה לי מאיפה הגיעו חצי מהגנים שלי, תתעקש גם כן. כי גם היא, ממש כמוני, לא יכולה לסבול שאנשים חושבים עליה דברים רעים.
"אפשר חשבון?" היא תשאל את המלצרית שתאסוף את הצלחת שלי, שמרוססת בקיש כתום. היא תשלם על האוכל, ואני אוסיף את הטיפ. וכשנלך לכיוון המכונית עמוסים בשקיות בגדים, היא תוסיף, "זוועה השירות במקום הזה, פשוט זוועה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
