אלו הם חיי

הלכתי לקנות היום נעליים לחתונה של אחיינית שלי שתתקיים בסוף החודש.

אני שונאת לקנות נעליים, אף נעל לא נוחה לי, תמיד אני מתפתה בסוף לקנות בגלל שלא נעים לי מהמוכר/ת ובסוף הן נחות אחר כבוד במגירת הנעליים שהולכת ומתמלאת.

הפעם החלטתי שאני קונה היום ויהי מה, אני חייבת נעליים, גם אם הן תהיינה חד פעמיות, צריך, קונים!

בחנות הראשונה שהגעתי אליה צדו את עיני זוג נעליים שחורות, יפות, עקב גבוה, אלגנטיות. אמנם לא נוחות בכלל, אבל, הרע במיעוטו.

החלטתי שאני לוקחת אותם [טוב, נכון, גם לא היה נעים לי מהמוכר] והיה שם כל כך חם בחנות [למי לעזאזל אין עדיין מזגן בחנות באמצע אוגוסט?!?] שרק רציתי לברוח משם.

המוכר התחיל עם מחיר של 280 ש"ח, באמת שאין שום סיבה לשלם על נעל כזו כזה מחיר. מה גם, כמו שאמרתי, הרי הן תשמשנה אותי אולי פעם או פעמיים. אחרי דין ודברים כי באמת לא רציתי אותן עד כדי כך, הוא ירד ל 200 ש"ח, שנינו היינו מותשים מהמשא ומתן שילמתי ויצאתי עם שללי בידי.

ולמה אני מספרת בכלל את כל זה? רק בשביל לספר שבמהלך המשא ומתן הוא כל הזמן קרא לי נערה, בדרך כלל זה לא מפריע לי, להפך, אחלה, שיחשבו שאני צעירה מגילי, בכיף. אבל הוא כבר התחיל לעלות לי על העצבים אז אמרתי לו במתינות שהוא מוזמן לקרא לי בחורה. והוא, בתגובה אמר ש'בטח, בטח, איך שאת רוצה, למה, בת כמה את 17?' הלכתי למות, אני לא כזו שמחביאה את גילי אז אמרתי בשמחה שאני בת 30, ההוא כמעט נפל מהכיסא, סתאאם, הוא בכלל עמד... רק על זה הוא הוריד לי עוד 20 שקלים... חבל שלא אמרתי שאני בת 35...

בדרך לקופה הוא לחש לי שאני חייבת לגלות לו מה הסוד שלי שאני נראית צעירה כל כך, אמרתי לו שאני לוקחת כדורים של ניו אייג' ההוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו.

מי אמר שלא מצחיק כאן?