קשה לי להפנים את העובדה שברגע אחד הכל יכול לקבל משמעות שונה בתכלית ממה שהייתה.
משמעויות בורחות לי מבין האצבעות וחדשות, לא תמיד נעימות, מגיעות במקומן.
החלק שבאמת מתסכל בכל הסיפור הזה הוא האפסיות שלי בו, חוסר היכולת שלי לפעול בצורה "נכונה" למרות היכולת לראות אותה בבירור.
אולי נועדתי להבין ברטרוספקטיבה.
אני רודפת אחרי הבלתי ניתן להשגה במודעות מוחלטת לכך שזה המצב. הניתן להשגה מקבל פן מטופש, מוקטן ואפילו קצת פטתי.
אני מעבירה, לפחות בראש שלי, את ההשפלה שאני כל כך מפחדת ממנה ואני אפילו לא מצליחה לשלוט בזה.
אולי הטיפול, מעבר לכך שהוא נותן לי את המילים שאני כל כך צריכה, גם נותן לי לגיטימציה לעשות את הדברים שאני עושה, להרגיש את הדברים שאני מרגישה ולחשוב את הדברים שאני חושבת.
אני תוהה איך אני אהיה בלעדיו ואם אולי זה יהיה לי יותר טוב. אני מאמינה שחוסר ההתעסקות בעניינים תעלים אותם, או לפחות תוריד אותם אל מתחת לפני השטח.
החזרה למקום הזה עדיין לא לגמרי ברורה לי, אבל איכשהו נראית הגיונית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
