בין השינה ליקיצה אתה תמיד מופיע. באחת מהשעות הקטנות. בדרך כלל אתה כועס עליי. כועס ברוך שלא היה בך בעולם שאחרי היקיצה. כשאתה כועס עליי אני מבינה. אני אוספת את עצמי בחלקים מפוזרים ומבולבלים ומתחילה מיד לברוח. או לרדוף. אבל תמיד בריצה. תמיד באמוק. בלחץ. בחרדה. אתה הים של השמש שאני. ואתה אלפי אנשים. אתה כולם ביחד ואתה אני ואתה אף אחד בכלל. אתה לא קיים. אתה המצאה של ילדה נואשת.
כמו המקום הזה. קיים בלחיצת כפתור. כשאתה מופיע אתה ים. אתה סוחף. אתה שקט ומסתורי ועמוק ומפחיד וטוב. כל כך טוב. אתה לוקח אותי למקום אחר. מרשה לי לרגע להיות מי שארצה והיכן שארצה. ואני מטיילת איתך בנבכי התת מודע שלי, אוספת חוויות שידהו עד הבוקר ומפזרת שאלות. ואתה בשלך. שקט כמו המים. בשלווה שלך שכמו כמוסת פלא נותנת לך לפרוץ הכל. להפוך את הקרקע שלי מבפנים. לבנות סיפורים ארעיים. אבל לא לשקר. לא. לחלום. להתפכח מבלי להתעורר. להשיל עוד קליפה מלאת תלאים של חלקי המחשבות שלי, פיסות הפחדים שלי. והאמת שלי רועדת למולך כשאתה מחבר את חתיכות החיים שלי שלא נפגשו מעולם. ולא יפגשו מעולם, אלא רק בשעות קטנות. רק לרגע. אני רוצה שתראה אותי דרך הלב. דרך האהבה והחופש. שתבחר בי ואבחר בך. ונהיה טעם של סיפור ארעי כזה. רק לרגע. שתרגיש אותי.
ואז ברגע. האדמה רועדת, מתפרעת תחת רגליי. הכל משתנה ואתה נעלם. ואני מתעוררת בתוך השמיכות, מנסה לגנוב עוד רגע. והשעון מעולם לא חיכה לי. והזכרונות בורחים מהעולם הזה בשניות, ואני מערסלת את עצמי כמה רגעים ומנסה לתפוס כמה מהם במנוסתם. לפעמים אני מצליחה ומשחזרת לרגע את ההרגשה החמה של הים בערב של יום מלא קרניים. התחושה הנעימה של גרגירי החול שנסחפו מהים שאתה והגיעו אליי, חלקיקים חלקיקים, אל בין אצבעות הרגליים. נאחזים. ולבסוף הריח מתפוגג לי באף ואני פוקחת עיניים וסוגרת את הלב. ואתה שוכב לידי. אבל אתה כבר לא.