האהבה שלך מרה מבוסריות. מרה בתום. בכעס מתפרץ בלי מחשבה. בפחד תהומי ממי שאתה.
כל כל מרה לי אהבתך, בכל טעימה מהבוסר נולד בי שיר של עצבות. של הבדידות שהיא להיות לידך. ואני כל כך בשלה. עץ של פירות אדומים עסיסיים ובשרניים בפרדס האפל שלך. בשממה שבשתיקות שלנו. בריק ששואב את כל הכוחות של שנינו מבלי להחזיר קרן של תקווה.
אני צועדת במקום צעדים עייפים עד שתיפתח הדלת ההיא, בלידתו של החודש הבא, ואברח מכל זה עמוק לתוך יערות האמזונס, לעצים גדולים ומרובי ענפים עם פירות עסיסיים. לפעמים אין לי סבלנות לבוסריות שלך, ואני דוחפת אותה מעליי, רוקעת וכועסת. אינספור פעמים טיילתי בשבילים שיוצרות עבורי עיניך הכחולות ומצאתי בורות חשוכים וגינות עזובות, שהאור שלהם חלש מכדי שאי פעם תוכל להבחין בו מתוך שאגת הכעס האדומה שמתערבלת לך בבטן.
האהבה שלך היא מלחמה. היא מלחמת קיום אמיתית של פחדים עניים וגשמיים שמסוככים עליך ברעל. והרעל הזה מתוק עבורך יותר מכל מה שאי פעם אוכל להעניק לך בפירותיי.
במשך השנה האחרונה הרגשתי את עצמי קמלה לידך. נגמרת. בלי העבר שאני לא מוכנה לוותר עליו ובלי עתיד שיסלול לי דרך, יצית עבורי אור שיסמן את נתיב היציאה מהזוגיות הזו. ופתאום זה. החלטה. החלטה להותיר את כאביך ואת אסונותיך ואת זיכרונך הרחק הרחק, בנקודה מסוימת אלפי קילומטרים מהיכן שאהיה, מהחופים של צ'ילה שחיכו לי בכזו סבלנות. אני רוצה לרוץ בחופשיות אל תוך הכאוס המושלם הזה, ולהשתחרר מהכבלים. ובתחילת ספטמבר אוולד שם מחדש במערבולת של נשמות אמיצות, אבודות וחופשיות. אני רוצה להתרגש מהעלים ומהשמש ומצחוק תמים של ילד שלא התבגר מוקדם מדי, וציוץ של ציפור שלא יודעת כלוב, ושקט של לילה בלי ירח בצד השני של העולם.
פלשת לתוכי. בנית מבצר כששכבתי לישון, חייכת אליי שקרים קטנים של תום, ולא הבנת את המחיר. וגם אני לא. וכשהשמש שוקעת על החיים שלי, אני הולכת בעקבות הסיבוב המוכר של הכדור, לחפש אותה בקיץ הנצחי של ארגנטינה, בשדות הפתוחים לרווחה, באמת של בגרות.
אין לי חרטה. וגם לא בושה או רחמים. אין בהם צורך.
רק חלום מתוק, קרוב מתמיד.
וכרטיס על שמי.
נתראה בצד השני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
